רשמים מעכו: אומרים לנו שיש תיאטרון אחר
אם יש פרינג' ישראלי, הוא במקום אחר. פסטיבל עכו מציג ביומו השני הפקות שיכולות היו בקלות להשתלב בתיאטרונים הממסדיים. אז מה בעצם הופך אותו לפסטיבל לתיאטרון אחר?
"אז מה זה בעצם תיאטרון אחר?", אי אפשר היה שלא לתהות עם נעילתו של היום השני בפסטיבל עכו. בְּמָה ומול מה נמדדת אֲחֵרוּת העשייה התיאטרונית בעכו, מזו שניתן לראות בפלטפורמות אחרות - כולל התיאטרונים הממסדיים? ובכן, לא לחלוטין ברור.
עושה הרושם שפסטיבל עכו השנה פחות בועט והרבה יותר נינוח. נינוחות היא בעיה כשמדובר בעשייה תיאטרונית באופן כללי, אך בכל הנוגע לעשייה יצירתית אקספרימנטלית, מדובר בפרדוקס. זה לא בהכרח ה"מה" שהופך יצירה לבועטת או אחרת, זה ה"איך" ובמובן זה נדמה השנה כי הפסטיבל סובב בעיקרו סביב התוכן ומתמקד פחות בצורה או בחיפוש אחר שפות חדשות.
מנהלו האמנותי הנכנס של הפסטיבל, גיל אלון, כותב בתכניה על עושרו של התיאטרון הישראלי ומדגיש כי הפסטיבל השנה הוא בסימן של קולות חדשים במחזאות הישראלית. האם מטרתו של פסטיבל עכו לשמש חממה למחזאות ישראלית חדשה? גם, אך לא זו מהותו. מראשית ימיו היה הפסטיבל בית גידול ליצירה וליוצרים שקוראים תגר על הקיים, שוברים מוסכמות, מותחים את גבולות המוכר ובמילים אחרות מהווים תגובת נגד לתיאטרון הבורגני השבע.
רות קנר, דודי מעיין, חוני המעגל, פרנסואה אבו סאלם, נעמי יואלי וסמדר יערון הם בני דור הביניים שלקחו חלק בפסטיבל עכו וסימנו דרך בתיאטרון החוץ ממסדי. אחריהם בא דור צעיר יותר, חדשני ויצירתי שהביא איתו שפות וצורות חדשות: אלית ובר, עמית דרורי, אריאל אשבל, יאיר ורדי, שיר גולדברג ושחר פנקס, סללו כל אחד דרך משלו. בפסטיבל השנה זה חסר.
סמואל בקט היטיב להגדיר את ההבדל שבין התיאטרון הדרמטי הקונבנציונלי לבין התיאטרון האחר כשכתב: "הצופה בתיאטרון הדרמטי הקונבנציונלי אומר לעצמו: 'כן, גם אני חשתי כך. זה אני. אלו הם חיי. זו אמנות גדולה - הכל ניכר בה'. אבל הצופה בתיאטרון האחר אומר: 'לעולם לא הייתי חושב על זה. זה בלתי אפשרי, מוזר, לא ייאמן. חייבים להפסיק את זה'. זו אמנות גדולה - דבר בה אינו ברור מאליו".
נהוג לטעון נגד התיאטרון הרפרטוארי הישראלי שאימץ לעצמו בחדווה את מה שנהוג לכנות "התיאטרון המסחרי", זה שבעולם מתוקן הוא בתחום עניינם של מפיקים פרטיים. זה נכון, אבל אפשר במידה שווה לטעון שפסטיבל עכו הנוכחי אימץ לעצמו בחדווה את מה שנהוג לכנות את היצירה התיאטרונית הקונבנציונלית.
זה לא אומר דבר על איכויות הכתיבה או המשחק של הלוקחים חלק בהפקות התחרות בפסטיבל. זה מעמיד סימני שאלה לגבי זהותו של פסטיבל לתיאטרון אחר בעידן משברי שבו לוקים העושים במלאכה במשבר זהות. הפרינג', כך נדמה, אינו עוד בחירה ביצירה חוץ ממסדית וסלילת דרכים חדשות אלא שלב בדרך אל החיים הנוחים בממסד.
אחת הדוגמאות הבולטות בפסטיבל למחיקה או לטשטוש הגבולות בין הפרינג' לתיאטרון הקונבנציונלי היא ההצגה "תג מחיר" מאת אלמה וייך. הנושא נפיץ: מנהיג של פלג פונדמנטליסטי בימין המשיחי שנעצר אחרי שביצע פיגוע המוני במתפללים פלסטינים ורצח 112 מהם. קריצה לטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה.
"תג מחיר". אי אפשר להישאר אדישים(צילום: יוהן שגב)
הטקסט לפרקים מגומגם אבל המשחק נפלא. אייל שכטר הוא אב מבולבל, דואג, שבור, כועס, הלום ונאלם, מרוסק, נכלם, מיוסר ובסופו של דבר החלטי. זה בעיניו ובגופו שמשתקף הסיוט הגדול של הורה שכשל וקצרה ידו מלהושיע. אלי מנשה בתפקיד הבן מעביר היטב את הלהט המשיחי. קשה אמנם לראות בו מנהיג של המונים, אבל דרכו נשקפת האמונה העיוורת, הנחרצות של מי שמשוכנע שבכוחו לשנות את העולם. הנקודה בה השניים מבינים שבקרב המכריע בו הם נדשים לבחור בין דם לבין אמונה שמחירה בדמים הוא רגע דרמטי שאי אפשר להישאר למולו אדישים.
אם יש בעיה מהותית אחת בביצוע, שעוברת כחוט השני במכלול ההצגות בעכו, זו הדיקציה. קשה עד בלתי אפשרי להבין פרקים שלמים בתוך ההצגה, אולי בשל האקוסטיקה בחלל, אבל לא רק. כשמדובר בהצגות שנסמכות על טקסט, עבודה על הגייה ברורה היא סעיף שאי אפשר לפסוח עליו.
בליווי דרמטורגי הדוק, "תג מחיר" היתה בפירוש יכולה להיות הסנסציה הבאה של תיאטרון רפרטוארי כזה או אחר. למעשה, במובן מסוים מדובר בווריאציה על אותו הנושא בו עוסקת ההצגה "דוחקי הקץ" שכתב מוטי לרנר וביים רוני ניניו לתיאטרון החאן. ההצגה של החאן, שבמרכזה מחזאי שעזב את הדת ומנסה להציל את בנו שנשבה בקסמה של מורשת כהנא ורואה במעשו של ברוך גולדשטיין מצוות שמיים, עוררה דיון. בשני המקרים הדרמה מתרחשת בקרע שבין אב לבנו. בשני המקרים מדובר בתיאטרון קונבנציונלי בעל אג'נדה פוליטית-חברתית.
"פפפפפפ". מתאימה לכל במה(צילום: יוהן שגב)
התפאורה של אדם קלר, פיגומים שמדמים את תאי הצוללת ופרופלורים שבשילוב עם התאורה של יעקב סליב, נראים ממש כמו מדחפי ספינה בים, יוצרת במה מושקעת ועשירה בטח ובטח באמצעים העומדים לרשות ההפקות בעכו. בסופו של יום גם פה מדובר בהצגה פרונטלית שיכולה היתה להציג על כל במה סטנדרטית אחרת, מה שסביר להניח שיקרה.
"ספר הפנים שלי". שפת הצ'אטים(צילום: יוהן שגב)
גם ההפקה הזו פרונטלית ומושתתת על טקסט ולמעט כתיבת הדיאלוגים, שמדמה צ'אטים באינטרנט, אין בה למעשה גילויים תיאטרוניים מרעישים. מבחינה דרמטית מדובר בקבוצת שחקנים עם פערי יכולות משמעותיים. ליאור חקון, בוגר בית צבי ששיחק לאחרונה בפרויקט הריצ'רדים של שייקספיר בתיאטרון הקאמרי, גונב את ההצגה בתפקיד "ברז", דמות שאנטי-שאנטי והמגניב בחבורה. בתפקיד היפה והמנותקת שבחבורה, זו שמרוכזת בעצמה ומגדלת מהיום להיום אג'נדה פוליטית, משחקת שיר קליפר, בוגרת הסטודיו של יורם לוינשטיין. קליפר, שבלטה לאחרונה גם בהפקה המוזיקלית "שרול", שיתוף פעולה בין הסטודיו לתיאטרון הקאמרי, מביאה לבמה נוכחות מרעננת ורעב שמתורגם לאמביציה לבלוט.
יש סבירות גבוהה ששלוש ההפקות המדוברות ימצאו בדרך זו או אחרת את דרכן לבמת התיאטרון גם מחוץ לגבולות עכו. המשכיות וחיי מדף אינן מילים גסות, בטח לא אחרי חודשים ארוכים של עבודה מאומצת ששכרה לא בדיוק בצדה וימים ארוכים של עבודה בתנאים לא תנאים במהלך הפסטיבל. ועדיין פסטיבל עכו, כך נדמה לי, אינו אמור להיות להצגות ולשחקני ספסל שמחכים שזה יקרה.
מתוך ההצגה "פפפפפפ"
צילום: יוהן שגב
מומלצים
