עמוס עוז: "הסכסוך הישראלי-פלסטיני טרגי"
"זוהי טרגדיה ששני הקורבנות לשעבר של אירופה אינם רואים זה בזה אלא את מראות הדיכוי מעברם", כותב עמוס עוז בנאום שיישא בפראג לכבוד זכייתו בפרס קפקא 2013. "אני מאמין גדול בפשרה היסטורית בין ישראל לפלסטין - פתרון של שתי מדינות. לא ירח דבש משותף אלא גירושים הוגנים"
לפרנץ קפקא יש סיפור קצר ששמו "העצים". נאמר בו כי אנחנו דומים לעצים בשלג: הם נראים כמרחפים, כאילו אין להם שורשים. זאת, כותב קפקא, רק אשליה, משום שכולם יודעים שלעצים יש שורשים, ושהם נטועים היטב באדמה. ואז כותב קפקא: אבל גם זו אשליה. לפני 60 שנה, בלילה חורפי בקיבוץ חולדה, נער בן 15 קרא את היצירה הזאת של קפקא והיא שינתה אותו: העצים, הגבעות, יללות התנים בלילה החורפי, שום דבר מאלה לא היה שוב פשוט. ישנה מציאות וישנה מציאות פנימית, ועוד.
העובדות עלולות להיות האויב הנורא ביותר של האמת. הסיפור הקצר הזה, "העצים", היה לא רק ההיכרות הראשונה שלי עם קפקא - הקריאה בו וביצירותיו האחרות היתה בעבורי חוויה מכוננת. יתרה מזאת: קפקא מצליח לחשוף סיוטים בשפה הכי בירוקרטית. השדים שלו לובשים חליפות עסקים תמימות. הגיהנום שלו נראה כמו משרד סתמי ועלוב.
קראתי פעם שלקראת סוף חייו, כשכבר היה חולה מאוד, קפקא השתעשע ברעיון ללכת בעקבות אחדים מהיהודים בני כיתתו מפראג ולהגר לארץ ישראל. ראיתי אפילו את חוברת תרגול העברית של קפקא, שבאמצעותה ניסה ללמד את עצמו קצת עברית. היתה לי פעם אפילו פנטזיה שבה קפקא חי בקיבוץ דובר גרמנית בישראל ועובד כרואה החשבון של הקיבוץ, ובזמנו החופשי כותב בבקתה שבקצה הקיבוץ, שהקהילה הקצתה לו כדי שתשמש לו חדר עבודה.
הוא היה מתגעגע לאירופה, כמו בני כיתתו ורבים אחרים שעזבו את אירופה ובאו לישראל לפני היטלר. האנשים האלה, ובהם ההורים שלי והסבים שלי, שעזבו את מזרח אירופה - או ליתר דיוק, שנבעטו באלימות מאירופה בשנות ה-30. הם אהבו את אירופה, אבל אירופה מעולם לא השיבה להם אהבה. היום כולם אירופים, ואלה שאינם - עומדים בתור כדי להיות אירופים. אבל לפני 80 או 90 שנה, האירופים היחידים באירופה היו בני העם היהודי, כמו הוריי.
כל האחרים היו פטריוטים בולגרים, פטריוטים אירים, פטריוטים נורווגים... היהודים היו אירופים מסורים. הם דיברו כמה שפות, הם אהבו את סיפורי ההיסטוריה השונים ואת המסורות הספרותיות ואת אוצרות האמנות, ומעל לכול הם אהבו את המוזיקה.
והם אהבו את הנופים, את מרחבי האחו והיערות, את הנחלים ואת העצים בשלג, הם אהבו את הסמטאות הצרות בערים העתיקות, הם אהבו את האוניברסיטאות ואת בתי הקפה. אירופה מעולם לא השיבה להם אהבה. משום שהיו אירופאים מסורים, הודבקו להם התוויות "קוסמופוליטים", "פרזיטים", "אינטלקטואלים חסרי שורשים". כשהאנטישמיות בפולין הפכה אלימה, בשנות ה-30, ההורים שלי והסבים שלי החליטו בצער לעזוב את אירופה ולעלות לירושלים. הם בחרו בירושלים לא משום שרצו לעקור את הערבים, אלא משום שלא היה להם לאן ללכת.
בשנות ה-30 כל מדינות העולם סגרו את שעריהן בפני היהודים. קנדה אמרה: אחד זה יותר מדי. שוויצריה אמרה: אף לא אחד, גם זה יותר מדי. הסיסמאות ברחובות אירופה זעקו: "יהודים לכו לפלסטינה" (60 שנה לאחר מכן, אותם קירות באירופה נשאו כתובות גרפיטי עם מסר הפוך: "יהודים צאו מפלסטין"...).
אז משפחתי התיישבה בירושלים ב-1934, וכך ניצלה מרצח העם שביצעו הנאצים. אבל הם תמיד התגעגעו לאירופה. הם כעסו על אירופה, ובו בזמן גם התגעגעו אליה. את הרגשות שחשו כלפי אירופה אפשר לתאר כאהבה נכזבת, אהבה שלא נענתה. כשהייתי ילד קטן, הוריי נהגו תמיד לומר לי: "יום אחד, לא בימינו אבל אולי במהלך חייך שלך, ירושלים שלנו תגדל ותתפתח ותהיה עיר אמיתית".
לא ידעתי על מה הם מדברים: כילד קטן, ירושלים היתה בעיני העיר היחידה בעולם. אבל היום אני יודע, שכשהוריי דיברו על ירושלים שתהפוך לעיר אמיתית, הם התכוונו לעיר שיש במרכזה נהר, וגשרים שחוצים את הנהר, והיא מוקפת ביערות עבותים. בקיצור: עיר אירופית.
גבירותי ורבותי, אני בנם של פליטים יהודים שסולקו באלימות מאירופה. למזלם. אילו לא גורשו מאירופה בשנות ה-30, היו נרצחים באירופה של שנות ה-40. אני עדיין נושא עמי את האמביוולנטיות של הוריי כלפי אירופה: געגועים וכעס, היקסמות ותסכול. בכל יצירותי הספרותיות אפשר למצוא את האירופים העקורים האלה, שמנסים נואשות ליצור מובלעת אירופית זעירה, הכוללת את מדפי הספרים ואולמות הקונצרטים, באמצע החום ואבק המדבר בירושלים או בקיבוץ.
מתקני עולם שאינם מסוגלים אפילו לקשור את שרוכי הנעליים שלהם. אידיאליסטים שמתדיינים ומתווכחים זה עם זה לנצח. פליטים וניצולים שמתאמצים לבנות לעצמם מולדת כנגד כל הסיכויים.
גבירותי ורבותי, ישראל היא מחנה פליטים. פלסטין היא מחנה פליטים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא התנגשות טרגית בין צודקים לצודקים, בין שני קורבנות לשעבר של אירופה. הערבים הם קורבנות של האימפריאליזם האירופי, של הקולוניאליזם, הדיכוי וההשפלה. היהודים הם קורבנות הרדיפה האירופית, האפליה, הפוגרומים ובסופו של דבר של רצח המונים בקנה מידה שלא היה כמותו. זוהי טרגדיה, ששני הקורבנות לשעבר של אירופה אינם רואים זה בזה אלא את מראות הדיכוי מעברם.
ליהודים אין לאן ללכת ולערבים הפלסטינים אין לאן ללכת. הם לא יכולים להתאחד ולהפוך ביחד למשפחה אחת גדולה ומאושרת, משום שהם אינם ישות אחת, הם לא מאושרים והם לא בני משפחה - אלה שתי משפחות אומללות. אני מאמין גדול בפשרה היסטורית בין ישראל לפלסטין - פתרון של שתי מדינות. לא ירח דבש משותף אלא גירושים הוגנים, ישראל לצד פלסטין, כשירושלים המערבית היא בירת ישראל וירושלים המזרחית היא בירת פלסטין. בדומה לגירושים הנינוחים בין הצ'כים והסלובקים.
גבירותי ורבותי, רבים מספרי וסיפורי מתרחשים בישראל, אבל עוסקים בדברים הגדולים והפשוטים: אהבה, אובדן, בדידות, געגועים, מוות, תשוקה ואומללות. אני עד ספקן לתקופתי, וצופה אירוני ומלא חמלה בקומדיה האנושית. אני אסיר תודה ונמלא ענווה נוכח החלטתה של ועדת פרס קפקא להעניק את הפרס הנפלא הזה ליצירתי. תודה לכם, תודה לכולכם, ושלום מכל הלב.
הסופר עמוס עוז הוא הזוכה בפרס פרנץ קפקא לשנת 2013. הפרס ניתן בפראג כל שנה לסופר שיצירותיו נושאות אופי הומניסטי ותורמות לסובלנות. עמוס עוז נבחר מבין 13 מועמדים לפרס. בטקס שייערך מחר (ה') בערב יוענק לו פסלון ברונזה וכן פרס כספי על ידי ראש עיריית פראג. פרס פרנץ קפקא מוענק מאז שנת 2001. בין זוכיו נמנים הסופרים ג'ון באנוויל, פיליפ רות והרוקי מורקמי.
לפנייה לכתב/ת 
