"אבל אבא מרשה לי!"; כשהורים לא מסכימים

בדורות הקודמים זה בכלל לא היה אישיו. חלוקת התפקידים במשפחה הייתה די ברורה, וכל אחד היה אחראי על הטריטוריה שלו: האב היה המפרנס העיקרי ואחראי על אכיפת החוקים ועל הענישה ("חכה-חכה שאבא יבוא"), האם היתה אחראית על תחזוקת הבית ועל חינוך הילדים, ונראה שכל אחד ישב היטב במקום שלו. בדור שלנו, ההורות השיוונית והיטשטשות הגבולות בין אמא לאבא (והשאלה הכה-פופולרית "האם אפשר להוציא את אמא מהמשוואה?"), מעלה חילוקי דעות בין ההורים על תחומי האחריות שלהם, שהפכו להיות משותפים.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

הכתבות האחרונות של רוני בערוץ הורים :

מי אמר שצריך להתקלח כל יום?

הסוד שיהפוך אתכם להורים מאושרים באמת

זה אפשרי: כך תבנו יחסים טובים בין הילדים

"את תעשי מה שאני אומרת לך!"

הילדים לא מחונכים? הם פשוט מחקים אתכם

הוא אמר, היא אמרה

מה מקור חילוקי הדעות הללו? כל אחד מאיתנו מגיע לזוגיות, ועל אחת כמה וכמה להורות, עם ה"מזוודה" שלו, הכוללת את המטען שצבר במשך השנים ואת הדעה שלו על איך צריך להתנהג אבא, איך צריכה להתנהג אמא, איך צריכים להתנהג ילדים, ומהו חינוך ראוי. הבעיה נוצרת כמובן כשה"צריך" פוגש את המציאות - ואת ה"צריך" של בן הזוג. הנה כמה דוגמאות מהתנהלות יומיומית של משפחה, חפשו את עצמכם (ההבדלים בין המינים לצורך ההדגמה בלבד, כל דוגמה הפיכה כמובן לצד השני):

הוא מרשה לילדים לראות טלוויזיה בזמן התארגנות הבוקר, היא עצבנית וצורחת שהטלוויזיה מאיטה את ההתארגנות שלהם.

הוא אומר שצריך לצחצח שיניים מייד כשיוצאים מהמיטה, היא טוענת שיש לצחצח שיניים אחרי ארוחת בוקר כדי להוציא את החיידקים מהפה.

היא אומרת שמספיק שישתו את השוקו שלהם, הוא דורש שלא יוצאים על בטן ריקה וחייבים לאכול משהו.

היא קמה בדקה ה-90 ומארגנת את הילדים בלחץ, הוא מתעצבן שבגללה הם תמיד מאחרים.

היא טוענת שחייבים לאכול ארוחת צהריים שכוללת את כל אבות המזון, הוא מסביר שלא יקרה כלום אם מדי פעם הם יאכלו נקניקייה או שניצל תעשייתי.

הוא דורש מהילדים לשבת על שיעורים מיד אחרי בית הספר, היא מאפשרת לילדים לשחק שעה-שעתיים במחשב כדי "לנקות את הראש".

היא נותנת לילד ממתק לקינוח בכל יום, הוא אומר שממתק זה פרס שצריך להרוויח.

היא אומרת שילד חייב ללכת לחוג ספורט, לחוג מוזיקה ולחוג יצירה כדי להתפתח, הוא אומר שאפשר גם סתם לרבוץ על הספה או לצאת לשחק כדורגל.

הוא אומר שאם הילד אמר מילה לא יפה להוריו או לאחיו צריך להעניש אותו, והיא נגד עונשים.

היא אומרת שההורים חייבים לשחק עם הילדים, הוא אומר שהילדים צריכים לדעת להעסיק את עצמם.

היא מתנגדת לקנות לילדים צעצועים בדמות כלי נשק, הוא טוען שזה מפתח את הגבריות.

היא אומרת שחייבים לאכול ארוחת ערב יחד כולם סביב השולחן, הוא אומר שהעיקר שהילדים מכניסים משהו לפה ומה זה חשוב אם זה ליד המחשב או הטלוויזיה.

הוא אומר שחייבים לחפוף ראש כל יום בגלל כל החול מהגן, היא אומרת שזה הורס את השיער וגורם לנשירה.

היא אומרת שחייבים לקלח את התינוק כל יום, והוא אומר שבחורף הוא יכול להתקרר, ומספיק פעם ביומיים.

היא מקריאה בטקס השינה שלושה סיפורים לבחירת כל אחד מהילדים, הוא רק נותן נשיקה ואומר לילה טוב, כי הוא שונא לקרוא.

וכל זה עוד לפני שדיברנו על עניינים עקרוניים כמו לחסן או לא לחסן, לשלוח למערכת החינוך הציבורית או הפרטית, איזו רמת מעורבות לאפשר לסבא וסבתא בגידול הילדים, מי רוחץ כלים ומי תולה כביסה, מי הולך לאסיפות הורים ומי מתנדב לוועד הכיתה.

כמה אפשר לריב?

לזוגיות בעידן הנוכחי יש הרבה יותר פוטנציאל משברי (הודות למהפיכה הפמיניסטית שהובילה לשיוויון, או לשאיפה לשיוויון), ואפשר לראות את זה בפועל בעלייה המטורפת באחוז הגירושים, שהיא גם תוצאה של היכולות המתפתחות (מבחינת כלכלית ומבחינת כישורים הוריים) של בני שני המינים להחזיק כל אחד מהם לבד בתא משפחתי.

אבל אנחנו לא בעד לפרק חבילות, אלא להחזיק בהן במידה שזה נכון לכל המעורבים. וכמאמר האמירה החכמה על הזוג הנשוי בני ה-80: "אנחנו מגיעים מהזמנים שבהם כשמשהו התקלקל לא החליפו אותו מיד, אלא התאמצו לתקן".

שלב 1: הכל מתחיל במודעות

מודעות לכך שהאמת אינה בידיים שלי, ושבן הזוג שלי לא עושה דווקא נגדי, אלא מדבר את עצמו. לאפשר לעצמי, ברגע של רוגע, לבחון את העקרונות שלי: אולי באמת לא חייבים לחפוף ראש כל יום? אולי השמיים לא ייפלו אם הם יאכלו מול הטלוויזיה? אולי הילדים גדלו והם כבר לא זקוקים ללכת לישון בשמונה? אולי יש באמת טעם בדבריו והגיע הזמן שאעדכן חלק מההנחות שלי?

שלב 2: לבחור את המלחמות שלי

לבחור מספר מצומצם מאוד של דברים שמבחינתי הם עקרון ייהרג ובל יעבור, בסגנון "ילד לא חוצה כביש לבד עד גיל תשע". המילה מלחמות גדולה כאן, כי הכוונה אינה להילחם, אלא לתקשר את זה לבן הזוג, בשעת נחת ולא בשעת רוגז: "תבין שמאוד חשוב לי שנאכל ארוחת ערב יחד כי...", ברוגע, בלי עצבים ובלי לפתוח חשבונות קודמים.

שלב 3: לבוא לקראתו

או לקראתה, כמובן. לקבל את העקרונות החשובים לבן הזוג. כשאני מסבירה את מה שחשוב לי - לאפשר לו להביע את מה שחשוב לו, ואפילו להציע: "אני רואה שחשוב לך מאוד שנגיע להורים שלך כל שישי, אז אני מוכנה לעשות את המאמץ".

שלב 4: להסכים לא להסכים - ולשחרר

אם לי מאוד חשוב לקרוא לילדים שלושה סיפורים לפני השינה, והוא בכלל לא אוהב לקרוא, יש לי שתי אפשרויות: הראשונה, לעשות תמיד את טקס השינה בעצמי ואז לוותר, למשל, על שיעור פילאטיס או קפה עם חברה בשעה הזו; השנייה, לאפשר לעצמי לפעמים לא להיות בבית בשעת ההרדמה, ולתת לו לנהל את טקס השינה כראות עיניו, ולסמוך עליו.

שלב 5: לדעת שהילדים מסתגלים

ילדים צעירים (בניגוד אלינו המבוגרים) הם יצורים סתגלתנים מאין כמוהם, והם מתאימים את התנהגותם למבוגר שנמצא מולם. מכירים את זה שהילדים אוכלים אצל המטפלת או בגן את האוכל שהם לא אוכלים בבית? שרק אצלנו הם בוכים ואצל סבתא הם מלאכים? כך הם מגיבים אחרת לכל אחד מהוריהם. הם מבינים היטב מה מותר ומה אסור כשאבא אחראי, ומה מותר ומה אסור כשאמא בסביבה.

שלב 6: להעצים את שותפי להורות

לתת לו את ה-100% אחריות על ה-50% שלו בהורות, וגם לעודד אותו ולפרגן לו על זה. למשל: "הילדים סיפרו לי שהכנת להם ארוחת ערב מעולה"; "חברה שלי סיפרה לי שהיא פגשה אותך בגן שעשועים והיית המלך של כל ילדי השכונה"; ואפילו המשפט הכל כך חשוב "אני סומכת עליך שתדע להחליט" - אלה רק יעזורו לצד השני להיות בטוח יותר בתפקיד שלו, ולהזדקק פחות להילחם על מקומו. במקביל, הילדים קולטים שני הורים חזקים שמפרגנים זה לזה. ומי מרוויח מכך? כל בני המשפחה, כמובן!

מה עושים כשכועסים?

רגע, רגע, הכל טוב ויפה, אבל ברגע האמת, אנחנו מתפוצצים! אז נכון, הרבה פעמים הוא לא שם לב שהילד הוריד את הנעליים עם החול באמצע הסלון ואת רותחת; או שהיא השאירה את הבקבוק של התינוק עם שאריות הדייסה מאתמול על השיש ובא לך לצרוח; זה הכי אנושי לכעוס ולהתעצבן זה על זה, וזה הכי טבעי כשחיים באותו בית. הרי גם הילדים בעצמם רבים! רצוי רק שנראה להם מודל נכון למריבות - מותר לכעוס, מותר להתעצבן, ולמרות זאת אנחנו ממשיכים לנהוג בכבוד זה עם זה, לא עוברים גבולות, לוקחים את הדברים בפרופורציות וזוכרים שאנחנו אוהבים ורוצים להמשיך לחיות יחד. ואם אנחנו רבים ליד הילדים - להתפייס לידם. לא את המייק-אפ סקס כמובן, אבל חיבוק ונשיקה, ואם הם נבהלו מהמריבה להסביר: גם אמא ואבא רבים לפעמים, ממש כמוכם, וגם משלימים, ממש כמוכם. כי אחרי הכל, אנחנו אוהבים.

בשורה התחתונה, "כל אחד מאיתנו מגיע עם המזוודה שלו, תמצא מישהו שיעזור לך לפרוק" - באגדות, זה יופי של מתכון לזוגיות מאושרת: נמצא מישהו שיעזור לנו להתמודד עם התסכולים, הכעסים וכל ה"מטען" שצברנו בחיים, ונחיה באושר ועושר עד עצם היום הזה. במציאות, לרוב כל אחד מאיתנו מתחפר עוד יותר במזוודה שלו. כי המזוודה הזו מכילה את המוכר והידוע, ולכן גם את הקל והבטוח. אבל לכל אחד מאיתנו מזוודה שונה - עם ערכים, אמיתיות, עקרונות, מחשבות ודעות שונות. זוגיות היא אתגר, הורות היא אתגר גדול הרבה יותר. לשלב את השתיים זה אתגר כפול. זוגיות והורות הן עבודה קשה, עבודה לכל החיים, אבל שכרה שווה הרבה יותר מזהב: משפחה טובה, אוהבת, תומכת ומאושרת.

הכותבת היא עתונאית ועורכת בתחום ההורות, לומדת הנחיית קבוצות הורים במכון אדלר. לעמוד הפייסבוק של רוני