פלפלים צהובים: טלטלה רגשית שחובה לראות

שלוש שנים חלפו בין עונה לעונה, ובינתיים קרו כמה דברים: פלפלים צהובים כבר אינם חריג מרנין על מדפי הירקות. יותר ויותר ילדים מאובחנים על הספקטרום האוטיסטי מדי שנה בשנה. קרן מרגלית זכתה, בצדק גמור, להערכה מקיר לקיר על הדרמה הקאמרית היפהפיה שהצליחה להביא אל המסך. המודעות לזכויותיהם של ילדים עם מוגבלויות גוברת, ובאור עקיבא - הרחק מהיישוב הפסטורלי בערבה בו מתרחשת "פלפלים צהובים", השתולל ראש העיר מזעם כשנודע לו שממש בתחומי השלטון המוניציפלי שלו הוקם הוסטל לאנשים כאלה, עם מוגבלויות.

ביקורות טלוויזיה נוספות:

גמר "אקס פקטור": נצנצים בשקל, זמרים בחמש

"אימה אמריקאית": נשים נשים, יותר מנחשים

"המקוללים": כישרון הוא הקללה הטובה ביותר

חמש שנים חלפו בין עונה לעונה בחייהם של בני הזוג רוטנברג-אוחיון - עלמה זק ויוסי מרשק, שממשיכים במחויבותם למשחק משובח ונוגע ללב בפרק הראשון של העונה השנייה, ששודר אתמול, ד', בקשת. בינתיים גדל גם עומרי (מיכאל זפסוצקי, יפהפה ומוכשר) והוא בן 10 בסדרה, והוריו כבר לא יכולים להדחיק ולטאטא את האוטיזם שלו מתחת לפני השטח. בהתפרצות כעס אופיינית הוא מבקש "הביתה הביתה הביתה", כך ללא הפוגה ובטון השטוח, נטול האפקט הרגשי המאפיין לפעמים את מצוקותיהם הגדולות ביותר של ילדים אוטיסטים.

הביתה הביתה הביתה. לא הכי סביר, אבל עובד(צילום מסך)

הוריו מגיעים בהולים לבית הספר, אביו מוציא את כל הילדים מהכיתה, אמו רוכנת לעברו ומשחקת איתו במשחק שנועד למשוך את המילים הכלואות בו החוצה, ומתברר שחרדתו וזעמו נבעו מפוסטר שהיה תלוי על הקיר ובו הדגמה למהות התלת-ממד. אמו תולשת את הפוסטר ובמקומו מדביקה משהו אחר, כוכב לכת עם טבעות: מעכשיו זה תלת ממד, היא אומרת לו.

גם אם הסצנה הזו מהולה באי סבירות מסוימת ואינה לגמרי ריאליסטית, היא מדגימה באורח מושלם את רצונם של הורים להפוך את העולם ולעשות ממנו משהו טוב יותר עבור ילד עם מוגבלות קשה, בעודם מתעלמים מעוצמתה וקשייה והשלכותיה האיומות של המוגבלות. לא, מעכשיו זה לא תלת ממד. זה כוכב רחוק עם טבעות, ומי שאינו יכול להתמודד עם העובדה, כמו הוריו של עמרי המגששים בחשיכה, אנוס לחטוף את הבומבות היותר-רציניות של החיים ישר לתוך הלב. כישרונה של קרן מרגלית הנגלה כאן בכל עוצמתו, הופך את משימת ההסבר והתיווך על אודות אנשים שזה עולמם, לדרמה משובחת. וזה לא פשוט, וודאי לא מובן מאליו.

מהמרים על החיים

הפרק הראשון פוגש את הוריו של עומרי כשהם חולמים על האפשרות להביא לעולם ילד נוסף, אבל ילד שיהיה בסדר. שיידע לחבק ולשחק, לצחוק ולדבר כמו כולם. שיהיו לו חברים. שיסתדר בעולם. שלא ידפוק את הראש בקיר ולא יצרח ולא ימשיך למלמל שמות של שירים עבריים קלאסיים כתחליף לתקשורת בין אישית.

אבל אין תעודת ביטוח מפני האוטיסט הבא במשפחה, כך הם מגלים: סיכויי הישנות האוטיזם במשפחה גבוהים - אם אתה פסימי מאוד, 20% זה גבוה, אם את אופטימית כחרצית אביבית, כמו איילת, זה ממש לא מכשול.

יוסי מרשק ועלמה זק ב"פלפלים צהובים"(צילום מסך)

שום דבר בחיי המשפחה הזאת לא בדיוק בסדר. האח ההייטקיסט המוצלח אבישי (אורי פפר, שהמצלמה כדרכה מלטפת אותו בחמדה) שפשט רגל ועבר לערבה לגדל פלפלים, נפרד מאשתו הרופאה שבגדה בו, גילה שהיא בהריון ממנו, ועכשיו הם גרושים ומגדלים את ילדם במשמורת משותפת ומורטת עצבים. האב, מייסד המשפחה ומלח הארץ, מנהל רומן עם אשה גוססת מסרטן. 

ורק איילת מסרבת לראות בעצמה גיבורה טרגית, או בגרסה הארצית יותר, מוכת גורל: בארוחת ערב משפחתית היא מוכיחה, על גבי לוח עם מרקר שיוצר במהירות רשימה של אסונות ומשברים, כי כולנו מוכי גורל. ובכן, לא. יש גבול לאופטימיות והוא עובר בדיוק כאן, בתווך שבין החיים הקשים להכחשה. הורים לילדים אוטיסטים ולילדים עם צרכים מיוחדים מורכבים אולי אינם מוכי גורל, אבל בהחלט לא חיים "כמו כולם".

אני מבקשת שתצפו בסדרה הזאת. היא נועדה לאנשים שנואשו מהטלוויזיה בערוצים המסחריים, היא נועדה לאנשים שיש להם מצפון ולב, והיא תפתח בפניהם את עולמם הנעול והמסוגר של ילדים על הספקטרום האוטיסטי.

ברור שלא כולם נראים מלאכיים כעומרי ויפים כמוהו. ברור שרובם לא בוחרים להחצין את מצוקותיהם באמצעות מוזיקה ומילים יפות מאוצר הזמר שלנו, אבל יש גבול למה שהדרמה יכולה לצפות מאיתנו כתנאי להזדהות עם הגיבורים. ילד אוטיסט עדיין חייב, ברב הייצוגים הוויזואליים הבדיוניים של ילדים כאלה, להיות ילד-פיות, כמו שקראו להם פעם בטרם נולד התיוג המדעי הקר, המצמית, המפחיד כל כך.

ואולי בסוף ייצא מזה משהו טוב. "פלפלים צהובים"(צילום מסך)

העונה הראשונה הביאה אל המסך סדרה מצוינת שעיקרה אהבה וחמלה, עניינים שערוץ 2 לא סובל אלא אם כן הוא יכול למסחר אותם לסוחטני דמעות אינסטנט, רצוי עם הצבעות SMS. כאן זה לא יקרה. כאן, כך אני מקווה על סמך העונה הראשונה, תיווצר טלוויזיה משובחת בכל קנה מידה שתרצו. כאן אפשר יהיה, לאט ובבטחה, ליצור דמויות עמוקות וראויות לאהבה מתמשכת של הצופים.

אפשר, כמובן, גם להמשיך את הפטנט הגאוני של העונה הראשונה - הפועלים התאילנדים

המשוחחים בינם לבין עצמם בשפת אימם ויודעים שהמעבידים לא יבינו, ופרשנותם לעולם בו הם נתקלים הופכת לטקסטים קצרים ומופתיים של מקהלה יוונית - אבל זו לא מקהלה טרגית אלא המחשה מצויינת, מצחיקה, מענגת ומכמירת לב של שונות וזרות, פרשנות תרבותית ומגבלותיה, ויחסנו המקובץ אל ה"אחר", שיכול להיות אנשים שקופים לגמרי, כאלה שרק קוטפים פלפלים.

וכאן אפשר, אם תרצו, גם להתחיל לחולל שינוי משמעותי ביחסה של ישראל הרשמית, הביורוקרטית והאכזרית לילדים על הספקטרום האוטיסטי ולילדים עם מוגבלויות בכלל. בגזרת האוטיסטים כבר הושגו הישגים משמעותיים בתקצוב, בשילוב בחינוך ובתעסוקת מבוגרים. כל ההישגים הללו שווים כקליפת השום נוכח שאגותיו של ראש עיר אחד שלא מוכן לראות בחצר האחורית שלו אנשים כאלה. כל ההישגים הללו הם כאב מתמשך עבור הורים שילדיהם אובחנו עם מילים לטיניות שונות ומשונות שאינן אוטיזם, אבל מאחוריהן מסתתרות צרות לא פחות גדולות שהמחוקק והחברה הישראלית בכללותה לא מצאו עדיין ראויות להתייחסות שוויונית, חומלת, מכבדת.

ועם כל ההישגים, צריך להתחיל לשתף בתהליכי החקיקה וההחלטות על גורלם את האוטיסטים עצמם - את הנטייה המכוערת לדבר מעל לראשיהם של אנשים עם מוגבלויות צריך לעקור מן השורש.

והנה עוד סיבה, אישית לגמרי, לאהוב את "פלפלים צהובים". גם אם קרן מרגלית רצתה רק ליצור דרמה טובה ככל שניתן, יש ליצירה ערך מוסף חברתי בלתי מבוטל. כאם לילד עם צרכים מיוחדים מורכבים, אני מבקשת להודות לה באופן אישי ומעומק הלב הדואב על חווית הצפייה.