מיתוסים ואמונות טפלות על חתולים

טפו,טפו טפו. איש אינו יודע בוודאות מדוע דווקא החתולים, מכל הברואים, הפכו כבר לפני אלפי שנים לדמויות מסתוריות שכל כך הרבה סיפורי מעשיות כרוכים בהם באופן החוצה יבשות ותרבויות. ניתן אולי להסביר את חלקם הנכבד של החתולים בפולקלור העולמי בכך שאבותינו נאלצו לתת הסבר כלשהו להתנהלותם אפופת המסתורין, ליופיים המפתה ולאישיותם העמומה. בחלק מהתרבויות הפכו אותם תכונות אלו למושא הערצה וסגידה, ובחלק אחר לאות המבשר סכנה ואסון, המעורר את הפחדים הקמאים ביותר.

(צילום: באדיבות "חיות הבית")

האלה באסטט, בעלת ראש של חתול וגוף של אשה, סימלה את הפוריות, האמהות וההגנה וחתולי הבית נחשבו כהתגלמות שלה בעולם הגשמי. כחלק מהפולחן אליה העניקו לה חתולים חנוטים; בעיר בני חסן שבמצרים התגלו 80,000 מומיות של חתולים שתוארכו משנת 1000-2000 לפנה"ס וכנראה שימשו בפולחן זה.

ההסטוריון היווני הרודיטוס כתב כי בשעת שריפה היו בני אדם משגיחים על האש לבל ירוצו חתולים אל תוכה. הוא כתב עוד כי כאשר חתול מת בעליו התאבלו עליו כמו על קרוב משפחה ולעיתים קרובות גם גילחו את גבותיהם כסמל לאובדנם.

הריגת חתול, אפילו בטעות, הובילה לעונש מוות. ההסטוריון היווני סיקולוס תיאר מקרה שהתרחש בשנת 60 לפנה"ס לו היה עד: מרכבה רומאית דרסה בשגגה חתול; ההמון הזועם תבע את דמו של החייל הנוהג, ולמרות שקיבל חנינה מפרעה, הוא נתפס על ידם ונקרע לגזרים.

ביוון העתיקה היוונים ראו באלה המצרית באסטט את הגרסה המצרית לאלה היוונית ארטמיס. באחד מסיפורי המיתולוגיה היוונית ארטמיס הופכת את עצמה לחתול כדי להימלט מטייפון, אל הרוח. למרות שחתולי הבית לא נהנו מאותה פופולריות ביוון כמו שזכו לה במצרים או ברומא קיימות עדויות להיותם חלק מחיי המשפחה גם ביוון.

מחזאי הקומדיות אריסטופנס נהג לשלב חתולים בקומדיות שלו, והמשפט "החתול עשה את זה!" היה הפוגה קומית חוזרת בהצגותיו. סיפור נוסף במיתולוגיה היוונית מספר על גאלינטיאס, ממשרתיה של הנסיכה אלכמנה. זאוס התחזה לבעלה של אלכמנה והיא הרתה בעקבות המפגש. הרה, אשתו הנזעמת של זאוס נסתה לגרום לה לאבד את עוברה, אך גאלינטיאס מנע זאת ואלכמנה הצליחה ללדת בשלום את בנה, הרקולס. כדי לנקום בגאלינטיאס הפכה הרה את אלכמנה לחתולה ושלחה אותה לממלכת השאול לשמש ככוהנת להקטאט, אלת המוות והכישוף.

בבבל החתולים נחשבו כאלה המלווים את נשמות כהני הדת אל גן העדן. בתלמוד הבבלי מפורטות באריכות תכונותיהם הטובות של החתולים, תוך עידוד לגידול חתולים בבית כדי לשמור על הנקיון ומניעת מזיקים. גישה זו אינה באה לידי ביטוי בתלמוד הירושלמי.

נראה כי כבר בתרבויות קדומות אלו נעשה כבר הקשר בין החתולים לבין המוות, שילך וייגבר עם השנים. יחד עם החתולים שנפוצו ממצרים לשאר חלקי העולם נפוצו גם סיפורי המעשיות. בחלק מהתרבויות המסורתיות חתולים נחשבים כהתגלמות של נשמות. בסיאם, תאילנד של ימינו, החתולים הסיאמים נחשבו כהתגלמות נשמותיהם של אנשי מלוכה שמתו, והם גודלו במקדשים ע"י נזירים שאומנו במיוחד כדי לטפל בהם וזכו למזון האיכותי ביותר.

בבורמה הבירמנים, החתולים המקומיים, נחשבו כקדושים ואף שימשו בעצמם כנזירים במקדשה של האלה טסון קואן-קסה. במיתולוגיה הסקנדינבית רוכבת האלה פראיה, אלת האהבה, המין, השגשוג והיבול, בכרכרה הרתומה לשני חתולים אפורים גדולים, ככל הנראה מסוג חתולי יער נורווגים. במיתולוגיה הקלטית הם מופיעים בטוטמים ובחלק מסמלי השבטים ונחשבו כשומרי השער לעולם הבא וכחוליה המקשרת בין האדם לייקום. עם זאת, חתולים שחורים (עליהם נרחיב מיד) נחשבו למרושעים והוקרבו.

למרות שהם אינם מוזכרים בתנ"ך, אמונות טפלות הקשורות לחתולים החלו להופיע כבר בימי הביניים המוקדמים. העובדה שזוהי חיה שמתנהלת בלילה בבטחה, בעידן בו הלילה היה אפל ומזוהה עם כשפים ועבודת שטן, תרמה לכך רבות. חתולים הואשמו ברציחת תינוקות ע"י חניקתם בלילות, והם אף נשפטו והוצאו להורג על כך.

החזקת חתול בבית היתה עלולה להחשיד את בעליו בעיסוק בכשפים, והיתה בכך סכנת חיים של ממש. אוכלוסיית החתולים הלכה והצטמקה, עד שבחלק מארצות אירופה כמעט ונעלמה לחלוטין. אך כידוע, בכל מערכת אקולוגית ואקום אינו יכול להתרחש, ואת מקומם של החתולים תפסו מזיקים כמו עכברים וחולדות, שגרמו להתפרצויות ענק של מגיפות שהשמידו חלקים נרחבים באוכלוסיה (במגפת "המוות השחור" שהשתוללה במאה ה-14באירופה ובאסיה הושמדה בין רבע למחצית מאוכלוסיית יבשת אירופה).

מתוך נסיון למגר את המחלות חזרו בני האדם להיעזר בחתולים והם זכו שוב בתפקידם כסניטרים, כמו במצרים העתיקה. למרבה הצער, כאשר אוכלוסיית החתולים החלה כבר להשתקם, שוב הצהירה הכנסיה הקתולית שזו חיה טמאה ומסוכנת, והפופולריות שלהם צנחה בשנית. למרות גישת הכנסיה היו כמה קדושים קתולים ששמם נקשר בחתולים והם נודעו בחיבתם אליהם;

הקדוש פרנסיס ניצל משודדים ע"י חתול שזינק לפתע משרוול גלימתו והניס אותם, ואילו הקדוש ג'רום, שנודע בכך שתרגם את התנ"ך ללטינית, היה אוהב חתולים ידוע. ואם כבר בקדושים עסקינן, גם הנביא מוחמד היה חובב חתולים (אם כי טען שכלבים הינם חיות טמאות), ונהג להעביר את דרשותיו כשחתול יושב בחיקו.

סיפור-עם אחד מספר על מוחמד שנקרא לתפילה, וחתולו האהוב מואזה ישן בשרוולו. כדי שלא להעירו חתך מוחמד את השרוול ויצא להתפלל. בעודו מתפלל הגיע החתול והשתחווה מולו. האסלאם מתייחס לחתולים בכבוד רב והתעללות בחתול נחשבת לחטא.

חתולים שחורים

היחס לחתולים שחורים היה מאז ומתמיד אמביוולנטי, והם נחשבו כבעלי כוחות מאגיים בתרבויות רבות. חתולים בצבע שחור מלא מופיעים כמעט בכל גזעי החתולים (ישנם גזעים שהם שחורים בלבד - חתול בומביי, למשל), ורמות הפיגמנט מלנין הגבוהה שלהם גורמת גם לצבע השחור וגם לצבע הזהוב של העיניים.

השילוב הקונטרסטי הזה יוצר כנראה הקשר לכישוף ורוע. באנגליה ובאירלנד חתולים שחורים נחשבים כמביאי מזל טוב, ובסקוטלנד סימן לשגשוג ועושר. גם ביפן הם נחשבים כמביאי מזל. אך במרבית ארצות מערב אירופה הם מסמלים מזל רע. חתול שחור החוצה את דרכך מסמל מזל רע או חלילה מבשר על מוות העומד להתרחש.

בגרמניה טענו המהדרין שחתול החוצה את דרכך מימין לשמאל מביא מזל רע, אך משמאל לימין - דווקא מזל טוב. המתיישבים הראשונים באמריקה הצפונית הביאו עימם יחד עם אמונתם הדתית היוקדת גם את האמונות הטפלות על חתולים שרווחו באירופה, ומי שהעז לגדל חתול שחור היה נאשם בכישוף, נרדף ואף הועלה על המוקד. מאז, דמות המכשפה עם המטאטא, השומה על האף והחתול השחור, הינה חלק בלתי נפרד מחגיגות ההלואין (ליל כל הקדושים).

מאידך, ימאים העדיפו חתולים שחורים על ספינותיהם. בכל ספינה היו חתולים שעסקו בתפקידם המסורתי של חיסול החולדות, וחתולים שחורים נחשבו גם כבעלי יכולת להגן על הספינה בלב ים. הפיראטים לעומת זאת האמינו שאם עולה על הספינה חתול שחור ונשאר עליה - טוב, אבל אם הוא עולה ויורד ממנה - סופה להיטרף בלב ים. בעולם ההימורים, גם של ימינו, רווחת האמונה הטפלה שמהמר שפוגש בדרכו לקזינו חתול שחור, טוב יעשה אם יוותר על תוכניותיו וייגש לבופה במלון במקום.

אורח בר-מזל

אם תזמינו שולחן ל-13 סועדים במסעדת סאבוי המפורסמת בלונדון, תגלו שלשולחנכם הצטרף אורח לא קרוא: פסל עץ בגובה של כמטר אחד של חתול, הנקרא קספר. המסורת החלה בשנת 1898 כאשר וולף ג'ואל, דרום אפריקני חסר מזל, אירח לסעודת הערב שלו 12 חברים.

בתום הארוחה ישבו כולם והמתינו; כל הסועדים הכירו את האמונה שאסור להיות הראשון לקום משולחן של 13 מסובים. אולם ג'ואל לא האמין בכל הממבו-ג'מבו הזה, וקם בגאון מן השולחן. ימים ספורים לאחר מכן כששב לדרום אפריקה הוא נורה ונהרג באורח טרגי.

מאז המקרה המסעדה אינה מאפשרת להזמין שולחן לשלושה-עשר, אלא אם כן מצרפים את קספר, חתול העץ, הופכים לארבעה-עשר ומבטלים את מזל הביש. את פסל החתול יצר האמן באזיל לאונידס.

מיתוסים נפוצים על חתולים

חתול תמיד נוחת על הרגליים: לחתולים עצמות הבריח אינן מחוברות לשלד (מה שמאפשר להם להידחק לתוך חללים צרים מאוד) ועמוד שדרה גמיש ביותר, המאפשר להם להסתובב באוויר, תוך שהם נעזרים בזנבם לצורך איזון. עם זאת הדבר אינו קורה בכל פעם, והם כן עלולים להיפצע מנפילות, במיוחד חתולים מחוסרי זנב.

כל חתולי ה"קאליקו" הם נקבות: כמעט נכון. בחתולים, הצבעים שחור וחום-אדמדם/כתום נמצאים על כרומוזום המין X. הצבע הלבן הינו גן נפרד לחלוטין שאינו תלוי במין. מאחר שלנקבות יש שני כרומוזומי X (לנקבות XX, לזכרים XY) הן יכולות להציג את שני הצבעים בשילוב הצבע הלבן.

לזכרים יש רק כרומוזום X אחד, ולכן הם יכולים להיות או חום-לבן, או שחור-לבן ולא שלושתם יחד. במיקרים נדירים גם זכר יכול להציג את שלושת הצבעים: זכר שלו יש שני כרומוזומי X. בדומה לתסמונת זו בבני אדם, זכרים אלו יהיו עקרים. למרות שהם מאוד נדירים, זכרים אלו אינם יקרים יותר מחתולים אחרים.