"מיס עולם האמיצה": תודה לך, דמות מופת

"אמיצה" היא מילה קטנה מדי עבורה. "גיבורה"? ודאי. גיבור הוא מי שיש לו מה להפסיד, ובכל זאת הוא מסכן את בטחונו האישי לטובת הכלל. ברגעים שבהם לינור אברג'יל נשברת במסע הרצאות, בין עשרות נשים שמספרות לה כי כמוה, גם הן עברו אונס - ברגעים האלה אפשר להבין גם את מהות הגיבורה וגם את הצלקות החדשות שהיאבוחרת במודע, במתכוון, לחרוט בנפשה. בסרטה "מיס עולם האמיצה", ששודר אמש (ב') במסגרת "המערכת" של רשת, היא מחבקת נשים וילדות שחוו התעללות מינית של גברים בגופן ובנפשן - בדרום אפריקה ובאיטליה, בארצות הברית ובישראל. רציתי לחבק אותה מבעד למסך ולהגיד לה שוב ושוב: גיבורה. גיבורה.

את הסיפור כולנו מכירים בקווים כלליים: מיס עולם, חודשיים לפני התחרות וההכתרה, נוסעת במכוניתו של עובד מטעם סוכנות הדוגמנות באיטליה, נרדמת, מתעוררת כשהוא גוהר עליה, הוא כופת אותה ואונס אותה שוב ושוב. חבולה ומצולקת, דואבת ופגועה נפשית, היא ממשיכה בחייה בתמיכה עצומה של המשפחה שלה וחברים, זוכה בכתר ורק היא יודעת למה היא בוכה באופן שונה ממתמודדות אחרות שזכו.

לינור אברג'יל. גיבורה (צילום: באדיבות רשת)

שנים אחרי שהמניאק נכנס לכלא וגם יצא ממנו, היא נושאת את מה שאיננו סוד, ובכל זאת אין מדברים בו בסביבתה כדי לא לצער אותה. את הכוח והנחישות שהיו לה בנערותה היא אוספת מבין השברים ויוצאת לעולם, לעודד נשים לדבר על אונס. אנחנו צריכות לדבר ואנחנו צריכות להילחם, היא אומרת להן, וזה מאבק ארוך ומתיש: לעתים קרובות קורבן של אונס נאלצת להיאבק קודם כל בהכחשה, הסתרה ועוינות של המשפחה שלה - כמו הילדות בדרום אפריקה, אחת מהן בת 12 שמספרת בשוויון נפש על אביה הביולוגי שאנס אותה, ולאף אחד מלבד מרכז הסיוע לא אכפת; כמו סטודנטית בקולג' שלא סיפרה לאמה כדי שזו לא תתאכזב ממנה, כמו יותר מדי נשים בעולם.

ותוך כדי צילומי הסרט הזה, שנמשכו זמן רב, הגיבורה של החיים והגיבורה בסרט עוברות תהליכים מדהימים של צמיחה ושינוי. הדוגמנית הבינלאומית עם התלתלים הפרועים מתבגרת: היא עומדת זקופה וגאה בבית המשפט שבו נידון עניינו של המנוול שאנס אותה, היא נישאת לשחקן כדורסל (שרונאס "שאראס" יאסיקביצ'יוס) ומתגרשת ממנו, היא לומדת משפטים ומתאהבת וחוזרת בתשובה ומתחתנת וכבר יש שביס במקום התלתלים - ובסוף הסרט, אחרי מהפכים וטלטלות, יפה כפי שלא היתה מעודה, היא עתידה ללדת בפעם הראשונה.

מתוך הסרט. סיפורים שהופכים את הקרביים(צילום: באדיבות רשת)

בתוך כל אלה, בסרט שמיטלטל יחד עם הגיבורה שלו, שאין בו בהכרח סדר כרונולוגי וטוב שכך, עולים עוד ועוד סיפורים של נשים שוודאי הפכו לצופים ולצופות את הקרביים, וטוב שכך. הנה אליסון בותה הדרום אפריקנית, ששני גברים אנסו אותה בחורשה מבודדת ודקרו אותה 35 פעמים כדי להבטיח שתמות ושיספו את צווארה כך שכדי להישאר בחיים וגם לקום ולזחול מן החורשה אל הכביש, היתה צריכה להחזיק את ראשה בידיה: הם חתכו לה את שרירי הצוואר.

והנה ג'ואן קולינס, שנאנסה בגיל 17, כשהיתה בתולה - וחשבה שזה יהיה רעיון טוב להתחתן עם האנס שלה, כי היא ממילא סחורה מקולקלת. ופראן דרשר, "נני" בשבילכם, שהיא וחברתה נאנסו בביתה, לנגד עיני בעלה שהאנסים כיוונו אקדח לראשו. וככה זה נמשך. שעתיים כמעט. שעתיים ש"המערכת" מירקה בהן את חטאיה שלה וגם כמה חטאים גדולים יותר של הזכיינית ושל ערוץ 2 בכללותו. עם הפסקות מדודות לפרסומות, כמובן, ועם דיון מסכם קצר של ח"כ מרב מיכאלי ומיקי חיימוביץ', שתיהן פעילות למען מרכזי הסיוע לקורבנות אונס.

אברג'יל. שרדה ועזרה(צילום: באדיבות רשת)

אונס הוא דבר מאד מבודד", היא אומרת, "גם אם את מספרת לאנשים מה קרה הם פוחדים להזכיר את זה ואז את מוקפת שתיקה", והיא צודקת, כל כך צודקת. ראשית צריך לפרום את השתיקה, בין אם אפשר להתלונן ולעמוד בהליך המשפטי המפרך ובין אם אי אפשר. מחיי שלי אני יודעת כמה קשה לדבר. שנים רבות לאחר האונס שעברתי בגיל 14 דיברתי לראשונה עם חברים, וכמו לינור אברג'יל מצאתי שעדיין אני מוקפת שתיקה: רק כשבחרתי לאוורר את

 הסיפור שלי באורה המחטא של השמש, אני יכולה להעיד שהשלמתי את תהליך הריפוי שלי. לינור אברג'יל, בסרט הזה, עברה תהליך דומה. מי ייתן ומצאה בו מזור לנפשה. אפילו גיבורות צריכות לדאוג גם לעצמן.

את הסרט ואת אברג'יל ליווה מוטי רייף בתבונה ובמסירות, באמפתיה ובמבוכה: תגובותיהם של הגברים בסרט, שאינם יודעים כלל כיצד להתמודד עם קורבן אונס שהיא בת משפחה או חברה, מעידות יותר מכל על הצורך העצום בהסברה ובחינוך ובהעלאת מודעות ובדיבור. כל הזמן.

אם עדיין לא דיברת על מעשה של תקיפה מינית שמישהו עשה בגופך ובנפשך, מרכזי הסיוע - לגברים ולנשים - הם מקום טוב להתחיל בו. ואפשר אפילו פחות מזה, ואפילו באנונימיות גמורה, בדף הפייסבוק של "אחת מתוך אחת", בו נמצאים כבר מאות רבות של סיפורים מבהילים של גיבורות עלומות. כל מי שששרדה היא גיבורה. אין בעברית מילים טובות וחזקות די הצורך לתאר את גבורתה של מי שלא רק שרדה, אלא עשתה מעשה גדול של עזרה לאחרות ולאחרים. כל מה שאני יכולה לומר אחרי הסרט הזה, אחרי הדמעות, אחרי לילה ללא שינה הוא - תודה. למי שהחליט לשדר, אבל בעיקר, שוב ושוב, ללינור אברג'יל, דמות מופת.