ליל הקלשונים והמחבלים שמועמדים לשחרור

המחדלים החמורים שבליל הקלשונים: שלושה מחבלים מוואדי ערה, מצוידים בגרזנים, בסכינים ובקלשון נכנסו בלילה שבין 14 ל-15 בפברואר 1992 למאהל טירונים ליד קיבוץ גלעד בצפון. הם רצחו את טוראי יורי פרדה בן 33, טוראי יעקב דובינסקי, בן 30, ומפקדם רב"ט גיא פרדימן, בן 20. חייל נוסף נפצע באורח בינוני. שלושת המחבלים, שנמלטו עם ארבעה רובים, עשויים להשתחרר בחודש הבא במסגרת הפעימה הרביעית והאחרונה בהסכם שחרור האסירים.

השבוע לפני - לכל הכתבות

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

כמו השנה, זה היה ליל שבת. השעה הייתה 23:15. שלושת הערבים הישראלים חדרו למאהל הטירונים שבו שהו עולים חדשים בני 30 ויותר, שהתגייסו שלושה שבועות קודם לכן. המחבלים אספו מידע על הפעילות במקום ולא הייתה להם כל בעיה להיכנס למאהל, שלא היה מגודר.

(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

המחבלים נכנסו לרחבת המאהל. הם הפתיעו את פרדה, שהיה בשמירה. הוא רץ להזעיק את מפקדו, ואחר כך לאוהל של חבריו. המחבלים רדפו אחריו ונכנסו לאוהל, שם נאבקו עם הטירונים. שניים נרצחו במקום ושלישי נפצע בינוני. "לקחתי את הרובה שהיה מתחת למיטה", סיפר הפצוע. "אבל הרובה לא היה טעון. המחסנית הייתה במכנסיים. עוד לא הספקתי לקלוט מה הולך באוהל. ראיתי את החיות האלה מכים בחברים שלי שהיו ישנים. פתאום ראיתי סכין מול העיניים שלי.

 רק אז הבנתי שאלה טרוריסטים. קפצתי מהמיטה ונטלתי את הרובה. סובבתי את גופתי והלמתי בקת הרובה בראשו. כמה חבל שהמחסנית לא הייתה בתוך הרובה".

שלושת המחבלים לקחו שלושה רובי M-16 ויצאו מהאוהל. אז נתקלו ברב"ט פרידמן. הם הלמו בו בגרזן, לקחו גם את הרובה שלו, מסוג גלילון, וברחו. רק בשלב זה הבחין השומר האחר, שהיה כמה עשרות מטרים משם, במחבלים הנמלטים. הוא רץ לכיוון רחבת המאהל ופתח באש. אחרי שתי יריות הוא הפסיק לירות בשל מעצור בנשק.

במאהל השני היו חיילי נח"ל, שלא שמעו דבר עד שנורו היריות. גם הם היו טירונים שהתגייסו שבועיים קודם לכן. הם יצאו מהאוהל, אבל לא רדפו אחרי המחבלים. "לא יצאנו למרדף. אנחנו טירונים, אף אחד לא אמר לנו מה לעשות", אמר אחר כך אחד מהם. כיוון שגם הקשר לא עבד, מי שהזעיק את המשטרה והצבא היו חברי קיבוץ גלעד הסמוך.

(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

האווירה במקום הייתה קשה. "מפקד הבסיס אמר לנו שלא צריך להקפיד על השמירה כי אין סיכוי שאפילו כלב יבוא לבקר אותנו", סיפר אחד החיילים ל"ידיעות אחרונות". "בבסיס הזה לא הייתה שמירה, במילים שלנו 'אף אחד לא זרק בכיוון'. מפקדים ומש"קים שנשארו בתורנות היו 'מבריזים' והולכים הביתה וחוזרים רק בבוקר, כי הם ידעו שאף אחד לא יבוא לעשות ביקורת בבסיס. כאן היו נשארים רק חיילי המפקדה, הטבחים והאפסנאים. האחרים היו נעלמים והבסיס היה נשאר בלי אף אחד שיודע מה לעשות במקרים כאלה". לדבריו, "לא עשו כאן גדרות, לא שער ולא שום דבר. זו פאשלה של מפקד הבסיס. לא הייתה כאן אבטחה, בבסיס שנמצא קרוב כל כך ליישובים ערבים".

ראש חטיבת המבצעים בצה"ל בזמן המקרה, האלוף שמואל ארד, כינה את האירוע "חמור ביותר - הן במחיר והן בתוצאות. חיילים בצה"ל צריכים לדעת לגונן על עצמם. בשביל זה הם מקבלים נשק". הוא נשאל מדוע לא גודר הבסיס והשיב כי מדובר בבעיה תקציבית. "ההגנה במאהלים מבוססת על עירנות של החיילים ששומרים עליהם ואת זה נצטרך כנראה לשפר".

(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

קצה החוט שהוביל למחבלים

כשבועיים לאחר ליל הקלשונים עצרו כוחות הביטחון את שלושת המחבלים - איברהים אגבריה, יחיא אגבריה ומוחמד תאופיק ג'בארין. כדי להגיע אליהם נעזרו במשטרה ובשב"כ בכמה קצוות של חוטים: היה כובע ירוק דמוי כיפה גדולה והיו הגרזנים, הקלשון והסכין ששימשו לרצח.

בתחילה הועברו כלי הרצח לבדיקה במעבדה וזו אישרה כי היו חדשים. התברר כי הם יוצרו בסין. בתקופה זו היו מעטים ייבאו משם, ובדיקה במכס העלתה כי רק סוחר אחד בארץ מייבא את הגרזנים מסין. הדרך אליו הייתה קצרה והוא מסר את רשימת הלקוחות. בתום חקירה נמצא ערבי ישראלי שמכר גרזנים מאותו סוג. בהתחלה הוא סירב לשתף פעולה ואחר כך מסר פרטים על לקוח שאין לו קשר למעשה. רק מאוחר יותר הוא נשבר ואמר כי מכר גרזנים לאיברהים אגבריה ממושרייפה. בדיקת שמו העלתה כי הוא בעל עבר עשיר בתחום הפעילות הלאומנית. אגבריה גם זוהה מיד כאיש דתי, הנוהג לחבוש כובע, בדיוק כמו זה שנמצא במאהל הטירונים.

(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

בלילה שבין 25 ל-26 בפברואר, לאחר חצות, הגיעו אנשי היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור לבית משפחת אגבריה. הם פרצו לבית והפתיעו את החשוד, את שני אחיו ואת האב. במשך דקות העמידו הארבעה פנים כאילו טעו השוטרים בכתובת, וטענו שאינם יודעים כלל במה מדובר.

אבל אנשי כוחות הביטחון חיפשו בזמן זה בבית. אחד החוקרים הבחין בקיר עשוי בטון טרי מתחת למדרגות. אנשי היחידה הרסו את הקיר ולתדהמתם מצאו שק שבתוכו ארבעת הרובים הגנובים של החיילים, בגדים מגואלים בדם, הפרוטוקולים של זקני ציון וגם ספרי תעמולה של התנועה האיסלאמית.

רק כמה ימים לאחר מכן הודה איברהים אגבריה ברצח ומסר לחוקרים את שמות שני שותפיו. השלושה סיפרו כי התארגנו כחוליה כארבעה חודשים לפני הרצח בחסות "הג'יהאד האיסלאמי". הארבעה רצו לחטוף חיילים, לרצוח אותם ולגנוב את כלי נשקם. הם נהגו להיפגש בסופי שבוע ולשוחח על האידיאולוגיה האיסלאמית, על השמדת מדינת ישראל ועל רצח חיילים.

(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

במשך לילות רבים שוטטו במכוניתם, טנדר פז'ו, בכבישים שבין מגידו לחדרה, תרים אחר קורבנות בטרמפיאדות. לדבריהם, לפחות פעמיים היו על סף הצלחה - אולם תנועה ערה של כלי רכב מנעה מבעדם להעלות את החיילים לרכב. משנואשו מהאפשרות של רצח חיילים בטרמפיאדות, נולד הרעיון לתקוף את מאהל הטירונים. הם סיפרו כי סיירו באזור במשך שבועות, תצפתו אחר התנועות במאהל וקבעו לתקוף בליל שבת, לאחר שהבינו כי אז נשארת במקום רק כיתת כוננות.

התרגיל האווירי שהסתיים באסון

זו הייתה אחת מתאונות האימונים החריגות שנראו כאן: ב-15 בפברואר 1963 בשעות הבוקר המריאו ארבעה מטוסי קרב של חיל האוויר לתרגיל. אחד הטייסים, סג"מ עזרא זרזיף מכנרת, שהטיס מטוס אוראגן, התבקש לתרגל התקפה על מטרת קרקע. כשהגיעו לאזור באר שבע נפתח התמרון.

"מספר 1" צלל, סחט את ההדק בהתקפה מדומה ונסק שוב לשחקים. "מספר 2" צלל אחריו, סחט את ההדק. בשלב זה היה עליו לדווח ל"מספר 1" על יציאה מהצלילה. אבל שום דיווח לא נשמע במכשיר הקשר. שניות לאחר מכן הגיע דיווח אחר. "אני רואה פטריה", דיווח אחד הטייסים במבנה. על הכביש צפונית לבאר שבע פגע מטוס הקרב במשאית שבה נהג ראובן פרידמן.

(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

חנן עופר, שנסע ברכבו בכביש, שחזר את האסון וצוטט ב"ידיעות אחרונות": "נסעתי מהעיירה אופקים לבאר שבע. איתי בתא היה גם בדואי העובד אצלי. בשמיים חגו מטוסי סילון ורעש מנועיהם מילא את חלל האוויר. על הכביש מולי הגיחה משאית סקאניה, שנסעה במהירות מתונה. לפתע הבחנתי באחד ממטוסי הסילון מנמיך ומנמיך ועוד. ואז הייתה התנגשות. שמעתי התפוצצות אדירה. עצרתי את מכוניתי. הכול בער מסביבי. המשאית מעוכה והרוסה, הועפה לצדי הדרך. חלקי מטוס הסילון התפזרו בשטח".

נהג המשאית פרידמן (בן 42 במותו) היה הנצר האחרון למשפחה שמנתה 120 נפש לפני השואה ברומניה. אביו, משה, כיהן כיו"ר בית הכנסת המרכזי בעיר מגוריו שבטרנסילבניה. הנהג, ששרד את מחנה ההשמדה אושוויץ, עלה לארץ שנה וחצי לפני האסון. בזמן השואה הוא סייע ליהודים רבים ואף הציל רבים מהם ממוות.

הטייס עזרא זרזיף (20) היה גאוות המשק בקבוצת כנרת. "חביב, נבון ואמיץ", ספדו לו חבריו. הוריו, חנן ובת-שבע, שנהרגו יחד בתאונת דרכים בדצמבר 1986, היו מבוני קבוצת כנרת. עזרא התנדב לקורס טיס וכיוון שבמשק ידעו על אהבותו לטיס הם איפשרו לו לחתום קבע בחיל האוויר.

ראש המועצה דרס ארבעה ונמלט

כמה ימים לפני כן, ב-11 בפברואר השבוע לפני 51 שנים, פגע רכב בארבעה נערים באזור משואות יצחק שבדרום. נערה אחת נפצעה באורח קשה. כעבור כמה ימים התקשר למשטרה ראש מועצת יואב יהושע ברוק ואמר: "קראתי בעיתונות ושמעתי ברדיו שמחפשים אחרי מכונית אשר הייתה מעורבת באיזו תאונת דרכים ונמלטה מהמקום. אני סבור שגרמתי לתאונה, על כן ייתכן שמדובר בי". הנהג הוסיף כי לא הרגיש דבר.

(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

השוטרים היו קרובים לאתר את הרכב. הם מצאו בזירת התאונה פס ניקל שנקרע מהמכונית ושלחו אותו לבדיקה. כעבור זמן קצר התגלה כי מדובר ברכב מסוג פורד טאונוס משנת יצור 1961-2.

 החוקרים יצאו למוסך פורד בתל אביב, שם התברר להם כי למקום הגיע בשעת בוקר מוקדמת מכונית שנגרם לה נזק בתאונה.

מכאן לא היה קשה למשטרה לאתר את הנהג, אך הוא הקדים אותם והסגיר את עצמו. אבל לא רק הנהג "לא הרגיש שפגע בנערים", אלא גם שני הנוסעים שהיו איתו ברכב – שאחד מהם אפילו נפגע מרסיסים של השמשה הקדמית. אחד הפצועים אמר: "כיצד ייתכן איפוא שהנהג לא הרגיש כי גרם לתאונה? הרי הזכוכית נשברה והסככה שהופלה גרמה נזק רציני לדת המכונית ולכנף האחורית. האם כל אלה לא הספיקו לנהג כדי שיעצור ויראה אם אין נפגעים?", זעם.