מזרחים, תפסיקו להיעלב

פרופ' דן שכטמן המועמד למשרה - המיותרת לדעתי - של נשיא המדינה, פרש את משנתו החברתית בצורה מסודרת ומכובדת. בין היתר דיבר על חשיבותם של יוצרים, משוררים, סופרים וגם של מוזיקה. לא רק מוזיקה מזרחית. משפט תמים ואפילו פושר לטעמי. הדבר הקפיץ את המרעום המוכן לפעולה אצל כמה פעילים מזרחיים ומקופחים מקצועיים, שמיד השתלחו בו והאשימו אותו בגזענות. לא פחות.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

השר"פ אינו אויב העם / אבינעם רכס

דמויות צעקניות כמו יוסי גיספן וד"ר יפעת ביטון התחרו זה בזה, בזעם קדוש, מי ישתלח יותר, מי יקצין יותר והסבירו מדוע לטעמם האיש אינו ראוי להיות נשיא המדינה. דומה שאין לנו צורך בתוכניות סאטירה. מסרים מהסוג הזה אינם זקוקים להגחכה.

אני שונא הכללות, אבל אחד המאפיינים של חלק מנושאי התרבות המזרחית הוא שהם נעלבים. יש משהו לא הגון בהיעלבות. אפילו אגרסיבי. ברגע שאתה נעלב, בר הפלוגתא שלך אנוס לפייס אותך ולא להקדיש את המשאבים כדי לשכנע אותך. איני מדבר בהכללה על המזרחיים, ודאי לא על משפחתי שלי, אלא על המדברים בשמם. אני מניח שאם שכטמן היה מכריז שאינו אוהב כלייזמרים, או אפילו ביטלס, לא היה יוצא נגדו קול צעקה.

מפלגת העבודה, שהציבה את בנימין בן אליעזר כמועמד מטעמה לנשיאות (אדם ראוי אף הוא), הכריזה כי מועמדה אוהב לשמוע מוזיקה מזרחית. זה היה נחות, עלוב וגובל בהסתה. דווקא מפלגת העבודה, שעד היום חשה שחובת ההוכחה העדתית עדיין מוטלת עליה, דווקא היא דגה במים עכורים כדי לקושש עוד כמה קולות?

פעם המוזיקה המזרחית, שכונתה "מוזיקת קסטות", הוגבלה לשעה מסוימת ברדיו. זמרים כמו ניסים סרוסי, אבנר גדסי, יוני נמרי ואחרים נחשבו ללא ראויים בידי קובעי הטעם הציבורי. לאוהביה של המוזיקה הזאת הייתה תחושה שמרכזים את טעמם המוזיקלי ב"גטו", כך קראו לזה, בחוסר פרופורציה משווע. אולם מאז עברו הרבה מים בירדן והמוזיקה ה"מזרחית", "הים תיכונית", או איך שתרצו לקרוא לה, מושמעת בכל מקום. אנשים שרים את "אתה תותח" של שרית חדד בקול ניחר וגם לא מזרחיים נהנים מהקצב.

אנחנו לא גזענים

אבל כדרכה של החברה הישראלית עברנו לקיצוניות השנייה, הגענו למצב שבו אנחנו חייבים לאהוב את זה. ברגע שיוסף (טומי) לפיד ז"ל הכריז ברדיו שאינו אוהב את המוזיקה המזרחית, קם קול צעקה שהוא גזען. איני יודע אם הוא כזה, אבל מה הקשר בין העדפה מוזיקלית לגזענות? יהורם גאון, בעצמו לא פולני, זכה למבול של צוננים על שהעז להביע את דעתו לגבי העומק הרגשי שאליו מסוגל לרדת הזמר המזרחי כיום. ביום שישי שעבר התראיין מתי כספי וביקר את המלל של מרבית השירים המזרחיים. הוא שיבח את קולותיהם של כמה מעמיתיו ואפילו את היצירה של אביהו מדינה, אבל ביקר את היתר. אז מה? גם הוא זכה להאשמה גורפת כגזען.

אני סבור שהמוזיקה המזרחית פוגעת במורשת המופלאה של יהדות המזרח. היא מגבילה את עצמה לז'אנר שלא אפיין אותה בעבר. פעם חשבתי שמוזיקה מזרחית היא היצירה האנדלוסית המופלאה של ד''ר אבי עילם (אמזלג), או של שירי שלום שבזי. כיום כשאומרים "מוזיקה מזרחית", לא מתכוונים למשוררי ספרד או תימן, אלא למה שאפיין פעם את מועדוני הלילה של רמלה.

ברוב השירים, המסר כה רדוד, לטעמי אפילו עילג, לועג לאינטליגנציה. במוזיקה המזרחית בת-ימינו אין קריצה, אלא פריטה בוטה על הרגש. כשג'ורג' מוסטאקי שר על אהבה, הוא מסתפק בלשון המעטה, כמו "וכוהנת יפה, משמלה לבנה, נעלה את השער". אבל במוזיקה מזרחית לא די ברמז כדי להביע אהבה, ישירו "ואת הנשמה שלי", או "בלעדייך אני חצי בן אדם". לגיטימי? ודאי! יש ציבור גדול שצורך את המוצר הזה והתקשורת הממלכתית, ודאי שהפרטית, צריכה להעניק לו את מבוקשו. אבל מותר לי לחשוב שלזוהר ארגוב ז"ל הייתה יכולת ווקאלית נדירה ומסר רדוד. זה לא הופך אותי לגזען. אני שונא רגל קרושה וגפילטע פיש. האם גם זה עושה אותי גזען?

מותר שלא להסכים איתי. מותר לחשוב שהשירים הללו הם פסגת היצירה המוזיקלית, שיר הלל לאינטליגנציה, אבל די לדיקטטורה הרעיונית, די לעלבונות.

ד"ר גילי חסקין, מדריך טיולים וחוקר ארץ ישראל.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il