אורי פפר: "הטלוויזיה שלנו במצב קשה"
הוא התנסה בהפקות הוליוודיות, אך נהנה גם מעבודה על דרמות ישראליות קטנות כמו "מעל הגבעה" של רפאל נדג'ארי. בכל הנוגע להצע הטלוויזיוני, אורי פפר מסוייג. "אני לא יכול לצפות בפריים טיים בערוצים המסחריים בארץ", הוא אומר בראיון, ומודה: "אני לא נלחם ברכילות, זה חלק מהמקצוע"
הוא חלק את הפריים בקטן עם בראד פיט ב"מלחמת העולם Z", עם אדם סנדלר ב"אל תתעסקו עם הזוהן" ועם דניאל קרייג ב"מינכן", אבל אורי פפר מתרגש יותר מהסרטים הישראלים בהם הוא זוכה למקום מרכזי יותר. כזה שנוגע לו יותר באופן אישי, ומתחבר לסביבה הטבעית שלו - ישראל. ב"מעל הגבעה" מככב פפר בן ה-38 בדרמה משפחתית המתרחשת רובה ככולה בחיפה. הסיפור קטן, והדמות אותה הוא מגלם פשוטה, אך איתה הגיע אשתקד לפסטיבל קאן.
לא שמדובר בחוויה חדשה עבור פפר. ב-2002 הוא הצטרף לבמאי רפאל נדג'ארי בריביירה הצרפתית במסגרת "סוף שבוע של במאים" עם הסרט "דירה C5". שיתוף הפעולה שלהם ב"מעל הגבעה" החזיר אותם לאותה מסגרת, אחרי הרפתקה הפקתית לא פשוטה. "למרות שהצלם לא דובר עברית, הבמאי מדבר חצי עברית, היתה להם מספיק רגישות וניסיון ובעבודה יחד כדי לזהות את האקורד שהם מחפשים. ממש כמו סוג של מוסיקה", הוא מספר.
"בסופו של דבר לא משנה אם אתה עושה סרט סטודנטים או סרט של מאה מיליון דולר, השילוש הקדוש הוא במאי, צלם ושחקן שקיים ברגע של העשייה ושם אתה חי ונושם. הקושי הוא שהמחיר שמשלמים בסרטים קטנים יותר הוא על התפשרויות, משהו שאין בסרטים גדולים".
ב"מעל הגבעה", פפר מגלם את שאול, אח לילה גרוש פלוס אחת, שחוזר לבקר את אביו (מוני מושונוב) אחרי שלא התראו במשך חמש שנים. הוא מנסה להתנהג כרגיל אבל נסיבות החיים מובילות אותו לסיטואציות טעונות, חלקן משעשעות, חלקן כואבות ונוגעות ללב. פפר, מושונוב, מיכאלה עשת ושאר השחקנים בסרט נדרשו לצקת בסיטואציות הללו מלים, שכן אלו נעדרו מהתסריט נטול הדיאלוגים, שגיבש נדג'ארי.
"קיבלתי סטורי בורד, תסריט שלם בתמונות", הוא נזכר, "ישבתי עם רפאל ועברנו תמונה תמונה כמה פעמים עד שראיתי את הסרט מול העיניים. במהלך החזרות שמרנו לסט חלק מהדברים שנאמרו וחלק שינינו. כששיטת העבודה הזו עובדת, היא הכי קרובה לאמת של הדמות ושל הסיפור. כשזה לא עובד ואתה תקוע, זה יכול להיות סיוט נוראי לשחקן".
פפר מספר גם על רגע של שבירה באחת מהסצנות. "עשינו 17-18 טייקים בלתי נגמרים. כשאתה כבר לא מאמין לעצמך, הראש לא עובד. באיזשהו שלב איבדתי ריכוז לחלוטין, ומוני היה כל כך מדהים ושלו. הייתי בטוח שזה יהיה ההפך, שאני זה שירגיע אותו, אבל הוא זה שאמר לי לקחת נשימה, ושהכל בסדר", הוא מספר.
בכלל, החיבור למושונוב ניכר לאורך כל סרט. שני השחקנים נראים ממש כמו אב ובן - הן בדמיון החיצוני וגם ברמת המחוות. "העבודה איתו היתה נפלאה, והדמיון בינינו היה מכוון, מהתספורת ועד לשפת הגוף שלו שניסיתי לסגל לעצמי".
ומה לגבי החיבור שלך לשאול?
"הנושא של יחסי של אב ובן מאוד נוכח בחיים שלי. אני לא יודע אם אני יותר מודע אליו עכשיו בעקבות הסרט, או שהייתי מודע אליו עוד קודם. פתאום האב הופך להיות הבן, כמו ילד צעיר. אחרי שמשחררים את האחריות מהילדים, הורים מרשים לעצמם יותר - לפעמים פותחים פרק נוסף בחיים, פתאום הם נוסעים להודו או שיש להם דף בפייסבוק. הדברים האלה עשויים להיראות לילדים קצת מוזר. אבל בעצם בשלב הזה הבן כבר מפסיק להיות ילד, ומרגיש שיש לו אחריות של הורה כלפי אבא ואמא שלו - לדאוג לבריאות, לצרכים שלו ושלא יהיה בודד".
אפשר להניח שהפרסונה של פפר האדם, שמוכר כבליין לשעבר ונהנה מזוגיות פורה, שונה מאוד מהדמות שהוא מגלם בסרט - אדם אפרורי, אפתי, עצוב ובודד. "כולנו הרגשנו ברגע כזה או אחר שכל העולם נגדנו וכל מה שבנינו קורס", הוא מסביר, "אתה לוקח רגע של חרדה, כי מה זו חרדה? דברים לא אמיתיים שנראים לנו אמיתיים. שאול נמצא במצב כזה, שיוצר כעס ותסכול, כדור שלג פנימי בראש שהולך וצובר כוח עד שהוא לא משאיר לך שום דבר בשדה הראייה חוץ מהדבר עצמו".
"זו נקודה שהיתה חשובה מאוד לרפאל. למרות שהסרט לא בדיוק קומדיה - הרפרנס שלו היה בסגנון של באסטר קיטון, כשהקומדיה מתרחשת מסביב בסלפסטיק, מתוך הגוף ומתוך ההוויה. זה היה קשה - ניסינו לשמור על פנים חתומות. בנוסף הנטייה היא להצליח לעשות את זה מעולה שעה, ואז לשכוח - אז שמתי נעץ ברגל, כשהייתי צריך לצלוע. שיהיה משהו שיפריע, שיזכיר שכואב לך".
הזירה הבינלאומית נמצאת אצלך בעדיפות?
"אני מוצא את עצמי איפה שאני עובד, איפה שאני בעשייה. לא משנה איפה, העיקר שעושה. העולם נהיה קטן יותר, להיות פה או להיות שם הופך להיות קל יותר. את הבית שלי אני לא רוצה להזיז כרגע. אני לא רואה את עצמי עובר מישראל למקום אחר, כי בין כה וכה דברים מצטלמים במקומות שונים. אנחנו פה, טוב לי פה וטוב לי להיות בעשייה פה. כשיגיע מה שיגיע נתגלגל".
העשייה של פפר משמעותית ומגוונת, בארץ ובחו"ל, אולם רבים מכירים אותו מטורי הרכילות דווקא, שם הוא מככב כבבעלה של הדוגמנית המצליחה יעל גולדמן. השניים יציינו ביוני הקרוב חמש שנות נישואין, במהלכן הביאו לעולם שתי בנות. החיטוט של התקשורת בחייו הפרטיים, לפעמים משכיחה את העובדה שמדובר בשחקן מוכשר, אך פפר מקבל זאת כחלק מהחבילה: "זה משהו שהוא חלק מהחיים שלנו, חלק מהמקצוע הזה. אני לוקח את זה כחלק מהמכלול, לא פורס את זה ליותר טוב או פחות טוב. אני לא יכול להילחם בזה, ולא יכול לשנות את זה. זה קיים, וזה מה שזה".
ואיך העבודה שלך ושל גולדמן מסתדרות עם משפחה?
"סדרי העדיפויות השתנו, אבל אני לא בטוח כמה העבודות שלנו שונות משני עצמאים אחרים שמקימים משפחה ויש להם עבודה שדורשת הרבה זמן. דווקא בתקופות בין העבודות אני נמצא הרבה בבית, וכשאני שם אני 100 אחוז שם, ובעבודה אני 100 אחוז בעבודה ואז מתמרנים כדי תמיד להיות שם בשביל הילדות. איכשהו אתה גורם לזה להצליח, אתה לא נכנע לזה".
פפר נשמע שבע רצון מהעשייה האישית שלו בתוך העשייה המקומית: "אתה רואה יותר סרטים מז'אנרים שונים, זה עולם שנפתח וזה מדהים. מ'מי מפחד מהזאב הרע' וסרט הזומבים ("בשר תותחים" - ל.ס.). השתתפתי לפני כמה חודשים ב'התאבדות' (מותחן של בני פדרמן ושחר צפניה) עם יגאל נאור ומלי לוי. יש המון נושאים מעבר לסכסוך ולצבא, מעבר לחומרים שקצת הורגלנו לצפות בהם במציאות שלנו".
עם זאת, על הטלוויזיה יש לו גם ביקורת: "היא במצב קצת קשה, כל הזמן במלחמה של רייטינג ומול טלוויזיה מסחרית שרוצה יותר תכנים ממכרים וריקים מאשר דברים שהם יקרים וממלאים. 'פלפלים צהובים' היא סדרה שיותר יקר לצלם לדעתי מאשר חלק מתוכניות הריאליטי שיוצרות עמימות אצל הצופה. אם אתה רואה משהו מספיק זמן, אתה מתרגל. הרצפטורים שלך כבר לא קולטים כשיש משהו אחר בנוף, ובסופו של דבר יגיע היום שנסתכל אחורה, נרים גבה ונגיד שקצת הגזמנו.
"אני לא יכול לצפות בפריים טיים בערוצים המסחריים בארץ. היצירה קיימת, טוב שיש רגולטור וחייבים לעשות, זה קיים. אבל למה לא שיהיה מזה הרבה יותר? למה לא לעשות איזון, שיהיה שוויון. זה מה שמטריד ומפריע לי - על כל סדרה טובה יש עשרים 'מאסטר שף' או 'משחקי השף' או לא משנה איזו וריאציה של טבחים על המסך, או תחרות קריוקי כזו או אחרת. מי יכול לראות כל כך הרבה מזה? כל יום. זה לא נגמר, וזה יוצר תרבות מאוד מוזרה".
אבל לא הכול בעייתי, המהפכה הדיגיטלית עושה לנו הרבה טוב לדבריו: "המון יוצרים היו בחו"ל, למדו, חזרו והם משתמשים בכלים שהם אספו בדרך ומיישמים אותם פה. אפשר להשיג היום תוצאות טובות במחירים סבירים יחסית, מה שלא יכולת לעשות בתקופות אחרות וזה מעודד את היצירה. היום אין את המשוכות שהיו בדורות הקודמים שעמדו בין היוצר ליצירה. האינטרנט הוא עדיין המערב הפרוע של היצירה, אתה רואה תכנים משוגעים שמנסים לשבץ לתוך מקומות מוכרים. פעם היו יוצאי גל"צ, היום יש יוצאי יוטיוב".
ואם בכל זאת בביקורת עסקינן, פפר לקח חלק גם ב"טוביאנסקי" של הבמאי ריקי שלח ופרופ' מיכאל בר זוהר שכתב את התסריט. זוהי דרמה תקופתית שמציפה אל המסך את פרשת הוצאתו להורג של קצין ההגנה מאיר טוביאנסקי, שנחשד בבגידה על לא עוול בכפו, נשפט והוצא להורג תוך כשלוש שעות מרגע מעצרו.
"אני חושב שככל שאנחנו גדלים כמדינה, חשוב ללמוד מה היה כאן", הוא אומר, "פעם פעלו ממקום הישרדותי, היום אנחנו במקום הרבה יותר אגואיסטי. פעם התפיסה היתה שצריך להציל את כולם, היום זה אנחנו שרוצים להציל רק את עצמנו. במקום הזה יש את המרחב לשאול שאלות ולהבין איך הדברים קרו ולאן אנחנו רוצים להמשיך.
"לא הייתי מודע לסיפור של טוביאנסקי וזה מטורף. היו שתי הוצאות להורג בישראל - טוביאנסקי ואייכמן. הוא היה חף מפשע, אך כל המעורבים בדבר המשיכו להתקדם במוסדות שהריצו את המדינה. ההתנהלות הייתה בצורת 'יורים עלייך'. היום אנחנו לא במצב הזה. אנחנו יכולים לבחון מי אנחנו, ולראות מה קורה. אם אני נוגע בפוליטיקה, בין אולמרט לקצב, יש שקיפות - היום אין הנחות כבר. אנחנו רוצים לדעת מי אנחנו ומי המנהיגים שלנו".
