הדרך לצמיחה חברתית עוברת בזכרון השואה

ולטר בנימין היה פילוסוף יוצא דופן. יהודי מברלין. מבקר ספרות, חוקר מיתוסים. מרקסיסט בתקופה מסויימת, אבל כזה שמשלב בתיאוריה המרקסיסטית תובנות על טבע האדם, על הפסיכולוגיה שלו.

לטורים נוספים של אושי שהם קראוס

אצל בנימין מיתוס הוא לא רק סיפור. גם חפצים כמו מטוס הם סוג של מיתוס, וכן, יש כאן הרחבה של מושג המיתוס. למטוס, כמו הגיבור המיתולוגי הרקולס, יש בשבילנו משמעות מיוחדת. המטוס הוא חפץ שלתוכו כאילו הוזרמה משמעות. והמשמעות הזאת, בנימין יגיד, מורכבת מהצרכים והתקוות שלנו, בני האדם.

אנחנו חולמים להמריא. להגיע לשמיים. לברוח ממציאות לא טובה. כל החלומות האלה מגולמים בעצם הזה שיצרה הציוויליזציה האנושית.

אז מה קרה למטוס?

בנימין התעניין במיתוסים האלה ובגורלם בחברה שלנו הקפיטליסטית. בואו ניקח למשל את המטוס. או, נכון יותר, את החלום שהוא טומן בחובו. החלום של לעוף לשמיים, להמריא ולגלות דברים חדשים. במציאות שלנו אנחנו טסים מכיוון לכיוון. טסים ללא הרף. יוצאים לעוד חופשה ועוד חופשה. נסיעת עבודה ועוד נסיעת עבודה. אבל, האם אנחנו מגשימים את החלומות שאותם מסמל המטוס? החלומות האנושיים כל כך? האם המציאות המתקדמת שבה אנחנו חיים, מגשימה את הצרכים והתקוות האמיתיים שלנו?

הנה חופשה בקאריביים. שקיעות. זריחות. בשבילי חודש בהודו זו חופשה מהנה, ממלאת משמעות ומספקת. אבל מה קורה לרובנו בסופה? אנחנו חוזרים בדיוק לאותו מקום. אתה, שעובד בעבודה מתסכלת, חוזר למשרד, אולי לסחוב ארגזים. גם את.

האם באמת המראנו אל על? האם יצאנו לחופשי במובן הרחב? התשובה של בנימין שלילית. ההגשמה של המיתוס שגלום במטוס לא מצילה אותנו. המטוס (כביטוי של הצרכים הלאה) מספק אותנו "בקטנה". אנחנו נהנים, אין ספק. אבל לא באמת ממריאים.

והרכב הפרטי. הוא מסמל עצמאות. את היכולת של כל אחד מאיתנו לפרוח ולהיות חופשי. לשלוט באינדיבידואליות שלו. להגיע לכל מקום שירצה. אבל מה קורה במציאות? האם הרכב הפרטי, בחברה של ימינו, ממלא את הצורך האמיתי, העמוק של האדם? לא בטוח. אנחנו יושבים שעות בפקקים. ובכל מקרה, רוב זמן הנסיעה שלנו מוקדש לחובות עבודה שלא קשורים למאוויים שגולמו ברכב הפרטי.

טיפול פסיכולוגי למטוס שלי

אז איך יוצאים מזה? ולטר בנימין, הפילוסף שעליו אני כותב, מציע טיפול פסיכולוגי עמוק לתרבות שלנו. לא טיפול אישי; אני והפסיכולוגית שלי בחדר אחד. אלא כולנו, כתרבות. כחברה. וכמו שבטיפול פסיכולוגי לא מוחקים רגשות, לא מתעלמים מצרכים, אלא מעלים אותם למודע. חושפים אותם ומדברים עליהם וככה מאפשרים שינוי בחיים, כך נעשה גם לתרבות. איך עושים את זה? בטיפול הפסיכולוגי חוזרים לעבר, ושם מחפשים את הכאב שלנו (וגם את הכוח והאהבה והשמחה שלפעמים מוסתרים).

נניח שהכו אותנו בילדות, באופן קבוע. ממש התעללו בנו. יתכן שנחסמנו רגשית. התכנסנו בתוך עצמנו ועכשיו אנחנו מתפקדים. אולי תפקוד טוב. אבל לא מצליחים לפרוח רגשית. מתקשים להתאהב.

בטיפול, נחזור לרגעים הכואבים, נחווה את הכאב ונציץ עליו כמבוגרים. ההנחה היא שתהליך כזה (סליחה על הפשטנות) יסייע לריפוי שלנו. פגישה עם "הילד המוכה" שבתוכנו, תעזור לנו להשתחרר מההשפעה שלו, כשהוא מוסתר מעצמנו.

אך איך אפשר לשחרר "חברה" מטראומות? ננסה לרפא את עצמנו ונלך לעבר שלה; של החברה האנושית שלנו. נלך אל הילד המוכה.

ונזכור את כולם

לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואימו ונתן לו הים ונתן לו אלוהים. זהו שירה של המשוררת זלדה. על שמו נקרא פרויקט מרגש. פרויקט קריאת שמות של ניספים בשואה. אצלנו במשפחה היו יאנוש הקטן ואדית וננדי ועוד לא מעטים. ומה בעצם אנחנו עושים במסע הרגשי הזה? אנחנו זוכרים את הקורבנות. את המפסידים הגדולים של ההיסטוריה. את אלה שנרצחו. שסבלו. שהושפלו.

דבר דומה מציע לנו בנימין. בואו נשנה את תפישת ההיסטוריה שלנו. בואו נבין שההיסטוריה של החברה שלנו, בני האדם, וכנראה גם העתיד שלנו הם לא באמת מסע מלהיב של "קידמה". הם לא באמת מסע נוצץ של התפתחות מדעית, של צמיחה כלכלית לעבר עולם טוב יותר, עשיר יותר שבו חיים שנים רבות ומאושרות. בואו נראה אותו כמו שהוא באמת: שרשרת של פגיעות, של ניצול ודיכוי של בני אדם. של יצירת עוני מרוד, של השפלה, של המתה.

בואו ניזכר במפסידים. בואו ניזכר במתים. במושפלים. באלה שחלמו כמונו על מטוס, גם אם הם חיו לפני אלף שנה, אבל לא זכו להרים את הראש מעל השדה שעיבדו.

בואו ניזכר בחלומות של אותה טווה בת 17 שעבדה בעמידה במפעל, שבעה ימים בשבוע, 18 שעות ביממה. ככה כל חייה הקצרים. הנה, גם היא חולמת לעוף למקום אחר. ניזכר בעבדים שנמכרו. באבותינו שהושמדו. אולי כך יתחיל מהלך של צדק. של הבראה ואולי של חיים טובים יותר לנו.

ולטר בנימין ניסה להמלט מאימת הנאצים. הוא הצליח לקבל ויזה לארצות הברית ויצא עם קבוצה שניסתה לעבור בסתר מצרפת לספרד. בגבול הם נתפסו. חלקם הצליחו לברוח. בנימין התאבד באותו הלילה.

ד"ר אושי שהם-קראוס , פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למינהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר ומעביר הרצאות לקבוצות ולחברות. אתם מוזמנים להאזין תכנית הרדיו השבועית שלו "קצה הקרחון על חברה וכלכלה" מדי יום רביעי לאחר חדשות 12:00 ברשת א' של קול ישראל