כך אותר הניצול היחיד מ'סטרומה'. צפו בעדותו
משימה בלימודים סחפה את שי אליאש למסע בלשי בעקבות האדם הבודד ששרד מאוניית המעפילים שהוטבעה ב-1942. כשהבין שהיה הראשון להגיע אליו הוא עשה מזה סרט, שתקצירו נחשף עתה לראשונה ב-ynet. "הייתי לבד, הרגשתי נורא. חשבתי 'מי אני שאשרוד?'", סיפר הניצול דוד סטוליאר. לפני שבוע הלך לעולמו
"הרגשנו שהסוף מגיע, ואנשים בכו. ידענו שאין לאן ללכת, היינו תקועים באמצע הים השחור". במילים האלו, בקול יציב ובלי לחסוך בפרטים, תיאר דוד סטוליאר, הניצול היחיד מאסון אוניית המעפילים "סטרומה" ב-1942, את רגעי האימה. לפני שבוע הלך לעולמו והוא בן 91. בתיעוד נדיר שהגיע לידי ynet, שחזר סטוליאר את טביעת האונייה: "פתאום היה פיצוץ - משהו דוחף אותך למעלה ואז אתה נזרק לתוך מים מאוד מאוד קרים - וכשעליתי מעל לפני הים באוקיינוס, לא היה כלום. הסיפון נעלם לחלוטין".
759 בני אדם, בהם 103 ילדים, נספו באותו יום - כולם יהודים רומנים שהפליגו מנמל קונסטנצה באונייה ששימשה במקור להובלת בקר. בתחילה זו הגיעה לאיסטנבול, לאחר שחוותה תקלות במנוע, אולם הטורקים סירבו לאפשר לה לעגון. אחרי 70 יום בנמל, שבהם סבלו הנוסעים מתנאי מחיה קשים, נואשו הטורקים מהשגת פתרון מוסכם וגררו את האונייה ללב ים. שם היא זוהתה על-ידי צוללת סובייטית כאוניית אויב, והוטבעה בירי טורפדו.
סטוליאר היה היחיד ששרד. הניצול, אז בן 19, נאחז בקורה במשך כיממה חרף הקור המקפיא, עד שחולץ לבסוף על ידי ספינת דיג טורקית. הוא השתקע בארצות הברית, הקים בית ומשפחה, ועדותו על האירוע לא פורסמה ברבים במשך עשרות שנים - עד שסטודנט לתקשורת הצליח להתחקות אחר עקבותיו באמצע שנות ה-90.
שי אליאש, אז סטודנט לתקשורת בבית הספר "כותרת" והיום יועץ תקשורת, קיבל ב-1995 מטלה בקורס - לערוך תחקיר. "אחת המטלות לבחירה הייתה למצוא את הניצול היחיד מ'סטרומה'", הוא נזכר. "לא צוין שמו, ואז, מעבר לידע כללי על השם סטרומה, ידעתי מעט מאוד על האסון. הייתי בטוח שמדובר בתרגיל של חדשות ישנות, על אנשים שכבר רואיינו ונמצאו". רק בהמשך הבין כי עד אז כל המאמצים העיתונאיים לאתר את הניצול עלו בתוהו, וכי איש לא ידע אפילו אם הוא חי או מת.
18 שיחות טלפון, ואז נמצא קרוב
היו אלה ימי טרום גוגל והסמארטפונים, נזכיר. בתחקיר שערך בבית אריאלה מצא אליאש אזכור שולי של דוד סטוליאר כניצול היחיד מאוניית המעפילים. הוא החל לחפש את השם באיותים שונים ב"דפי זהב" וגיבש רשימה של 20 אנשים פוטנציאליים. "לאחר 15 שיחות ענתה לי מישהי מקבוצת כנרת שאמרה שאמנם אין לה קרבה ישירה אליו, אבל הפנתה אותי למישהו מבת ים שחשבה שייתכן שהוא קרוב של הניצול היחיד", גילה אליאש. "דיברתי איתו וגם הוא אמר שאינו קרוב, אבל הפנה אותי לגברת בהוד השרון שבעלה הוא קרוב רחוק של הניצול מ'סטרומה'".
"כשהתקשרתי אליה, היא סיפרה שבעלה, בן דוד של סטוליאר, נפטר שבועיים קודם לכן, אבל שלמזלי, בן דוד אחר של בעלה, שגר בניס שבצרפת, שלח לו גלויה לפני מותו, ובה כתב בין היתר שדוד סטוליאר אמור לבקרו בצרפת", המשיך אליאש. בגלויה הוזכר התאריך המיועד לביקורו של הניצול בצרפת - ימים ספורים לאחר השיחה שערך אליאש עם האישה מהוד השרון.
התחקירן המתלמד סיכם עם האישה שיגיע לביתה בתאריך הנקוב כדי להתקשר לבן הדוד בצרפת בימים שבהם סטוליאר אמור להתארח אצלו. היא חייגה, הסבירה לבן הדוד את הסיפור והוא העביר את השפופרת לניצול עצמו. "מאוד התרגשתי", נזכר אליאש. "הוא שאל אותי באנגלית 'איך מצאת אותי?', גם הוא התרגש מעצם העובדה שהצליחו למצוא אותו ולהגיע אליו, במיוחד משום שגר בעיר קטנה - בנד באורגון, ארה"ב".
"המדהים הוא שעד אותו הרגע, מעולם לא היה ידוע מה עלה בגורלו. לא יצרו איתו קשר מכלי תקשורת בארץ ובחו"ל", הוסיף אליאש. סטוליאר נאות לשתף עמו פעולה, ובמשך חצי שנה אליאש ראיין אותו בפקסים ששלח לביתו בארה"ב. "בכל פקס שלחתי ארבע-חמש שאלות וכעבור שבוע-שבועיים הוא היה משיב לי בפקס על השאלות".
דרכון, כרטיס וצילום הארוסה שנספתה
עם איתור גיבור התחקיר, אליאש למעשה מילא את המשימה שהוטלה עליו במסגרת לימודיו, אולם הוא חש כי לפרסום הסיפור בתקשורת יש חשיבות היסטורית. הוא ריכז את הפקסים שהצטברו במשך חצי שנה וב-1995 פרסם את הראיון עם סטוליאר בעיתון "דבר ראשון" (גלגולו של "דבר" לפני שנסגר) שם כתב אליאש כסטודנט וכפרילנסר.
לקריאת הראיון הראשון עם סטוליאר ב"דבר ראשון", לחצו על התמונה
גם בכך הוא לא הסתפק. לאחר שפורסמה הכתבה, החליט אליאש עם בן דודו, במאי הסרטים אמיר שטרסבורג, להביא את סטוליאר לארץ ולצלם עליו סרט בעודו בחיים. הם גייסו תרומות בסך כ-20 אלף שקל והטיסו את הניצול לישראל ב-1999. את הסרט צילמו בלוקיישנים שונים הקשורים לטרגדיה: מוזיאון ההעפלה בעתלית, "יד ושם", כיכר "סטרומה" בחולון ונמל יפו.
במסגרת הצילומים הובא סטוליאר ל"יד ושם" ושם הוצגו בפניו דרכונו, כרטיס העלייה שלו לאונייה וצילום של ארוסתו שנספתה באסון. "כשספינת הגרר הטורקית התחילה למשוך אותנו אל מחוץ לנמל בחזרה לים השחור, זה היה הרגע שבו רובנו חשנו שהסוף מגיע", הוא שחזר במסגרת הסרט. "אנשים בכו, רק בכו. ידענו שאין שאלה בכלל אם אפשר ללכת למקום כלשהו, פשוט היינו תקועים באמצע הים השחור".
"הרגשנו שהסוף קרוב מאוד, כבר לא הייתה לנו תקווה", המשיך סטוליאר ופירט. "זה היה כבר לפני 57 שנה (הסרט צולם ב-1999 - מ"מ), אבל זה עדיין מאוד חד במוחי. מוקדם בבוקר, פתאום יש לך פיצוץ. משהו דוחף אותך למעלה ופתאום אתה נזרק לתוך מים מאוד מאוד קרים. כשעליתי מעל לפני הים באוקיינוס, לא היה כלום. הסיפון נעלם לחלוטין.
"אתה מתחיל לשחות, מנסה לתפוס כל מה שבסביבה כדי להיאחז במשהו, ואתה רואה אנשים מכל הצדדים מסביבך מנסים לעשות אותו הדבר. נשים עושות אותו הדבר, בוכות וצורחות, פשוט מנסות להיאחז במשהו. אחרי שעות אתה שם לב שפחות ופחות אנשים נמצאים סביבך".
הבן: לא ידעתי על התיעוד
ואז סיפר סטוליאר כיצד נאחז באותה קורת עץ שהצילה אותו: "לבסוף מצאתי משהו להיאחז בו, חתיכת מתכת שיצאה מהים, זו הייתה פיסה מהסיפון. פשוט עליתי עליה. הייתי לבד, הרגשתי נורא ופחדתי". הוא זיהה עוד חתיכת עץ במים, ספסל גדול, ומשך אותו על פיסת הסיפון. כך הוא נותר במרחק כמה סנטימטרים מפני הים הקפוא, דבר שהציל את חייו.
נדמה היה שסטוליאר איתר עוד ניצול: "ראיתי אדם צף על חתיכת עץ שהייתה למעשה דלת,
אז משכתי אותו למעלה ושמתי אותו על הספסל. הוא היה הקצין הראשון הבולגרי של הספינה. כדי שלא להירדם מהקור, ניסינו לצעוק כדי להישאר ערים. הקצין הראשון עצר לפניי, הוא מת. כשהסתובבתי הוא החליק לתוך המים. ראשו היה בתוך המים והגלים הניעו את ראשו וזה הפחיד אותי מאוד. חשבתי, 'אם הוא, ימאי חזק, לא יכול לעמוד ולשרוד את הקור, מי אני שאשרוד?'".
עדות מצולמת זו לא נחשפה בפני רבים עד כה. מאז הצילומים, במשך 15 שנה, שוכבים חומרי הגלם במגירה, ממתינים ליום שבו גוף שידור כלשהו יסכים לשתף פעולה בעריכת הסרט ובהקרנתו. אליאש ושטרסבורג ניסו לדבריהם לעניין בכך גופי תקשורת ומשרדי ממשלה אך נדחו בהסברים שונים: טעמי תקציב, הטענה שסרט באנגלית לא יעבור טוב או הנימוק שהסיפור לא יעניין את הצופים.
"חומר הגלם מחכה ליום שבו אפשר יהיה להפוך את התיעוד המדהים הזה, את החומר ההיסטורי הזה, לסרט - כפי שראוי עבור קורבנות ה'סטרומה' והניצול היחיד משם - אך אף גוף כזה או אחר לא חשב שזה מספיק ראוי או מעניין", הודה אליאש בצער. "האיש נפטר בשבוע שעבר וחומר הגלם עדיין מחכה. נקווה שלא ימשיך לחכות".
בנו של סטוליאר, רון, המתגורר בלוס אנג'לס שבארה"ב, אמר ל-ynet שכלל לא היה מודע לקיומם של חומרי הגלם של צילומי אביו. "זה כבר היה לפני 15 שנה, אני זוכר את הטיול של אבי לישראל במעומעם. אני מעוניין מאוד לצפות בסרט, ורק אז אוכל להבין את גודל חשיבותו למשפחה ולסיפור עצמו". סטוליאר הבן הוסיף ש"מאוד עצוב לנו על לכתו, אבל הוא חי חיים ארוכים ופוריים, ולצערנו, בגיל כה מתקדם כולנו עוזבים את העולם בשלב כלשהו".
כשלושה שבועות לפני מותו התראיין סטוליאר ממיטתו לאתר העיתון The Oregonian מפורטלנד. הוא נשאל אם חשובה לו התנצלות, והסביר שהדור הנוכחי לא קשור למה שקרה לפני 70 שנה. "במין האנושי תמיד יהיה הרג כי החיה היחידה שאוהבת להרוג היא האדם. אנחנו חיה נבזית. למרבה המזל, העולם יצר דברים יפים לראות ולהעריך".
- יש משהו שהיית אומר לאדם צעיר, על מציאת האיזון הזה?
"רק תהנו מהחיים".
לפנייה לכתב/ת 
