הקללה של גוטמן רודפת את בנפיקה
33 שנים עברו מאז שהמאמן היהודי האגדי של המועדון הפורטוגלי הלך לעולמו, אבל האיום שזרק בעזיבתו ("גם בעוד 100 שנה בנפיקה לא תזכה בגביע אירופה!") עדיין מטלטל את הקבוצה. על שרשרת ההפסדים בגמרים וחייו המדהימים של הגאון
"אני מאמין ביכולת של האנשים ובאיכות של עבודתם. ואני מאמין שאנחנו יכולים להיות טובים יותר מסביליה ולנצח. מצטער, אני לא איש של אמונות טפלות". אלו היו דבריו של ז'ורז'ה ז'זוס, מאמנה של בנפיקה, ערב משחק הגמר של הליגה האירופית. המאמן הוותיק עם רעמת השיער המרהיבה הדף כל ניסיון של התקשורת שרצתה לשמוע מה דעתו של "הקללה של הזקן".
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
"הזקן" הוא בלה גוטמן, המאמן היהודי האגדי, שהוליך את בנפיקה לשתי זכיות רצופות בגביע אירופה לאלופות, ב-1961 וב-1962. כאשר הוא ביקש העלאה בשכר אחרי הזכייה השנייה, נשיא בנפיקה, ד"ר אנטוניו קרלוס קבראל, סירב ואמר שאין סעיף כזה בחוזה שלו. גוטמן הזועם הודיע שהוא מתפטר. לפני שעזב את החדר הוא הסתובב לעבר הנשיא וחברי ההנהלה שמסביבו וירה: "גם בעוד 100 שנה בנפיקה לא תזכה בגביע אירופה!"
ז'זוס היה שם, בדיוק באותו מצב, לפני שנה, כשבנפיקה התמודדה מול צ'לסי בגמר הליגה האירופית באמסטרדם ארנה. גם אז הוא נשאל על הקללה, גם אז הוא סירב להודות בקיומה. גם אז הוא דיבר על כדורגל ועל עבודה קשה. גם אז בנפיקה הפסידה בסיום קורע לב. צ'לסי ניצחה את בנפיקה עם שער דרמטי של ברניסלב איבנוביץ' בתוספת הזמן, למרות שבנפיקה הייתה טובה יותר במהלך המשחק. בדיוק כפי שהייתה עדיפה על סביליה ביום רביעי בטורינו.
כן, בנפיקה הייתה הקבוצה המסוכנת יותר במהלך 120 הדקות. היא הגיעה להרבה יותר מצבים מיריבתה הספרדית, אבל לא הצליחה לכבוש. בטו, השוער הפורטוגלי של סביליה (אקס פורטו) היה פשוט פנטסטי בין הקורות. ואז הגיע דו קרב הפנדלים. עד כמה ששחקני בנפיקה ניסו להיות מרוכזים במשימה, עבור שניים מהם זה היה קשה מדי. רודריגו ואוסקר קרדוסו ניגשו בהיסוס לעבר הכדור, בעטו ברשלנות, ואיפשרו לבטו להפוך לגיבור הגדול של סביליה.
רודריגו, החלוץ יליד ברזיל שהתאזרח בספרד והצטרף מריאל מדריד ב-2010, נתן עונה נהדרת. הוא כבש 18 שערים וסייע ל"נשרים" לזכות באליפות פורטוגל, בגביע הליגה וגם להעפיל לגמר הגביע וגמר הליגה האירופית. "הרעיון הזה, שאנחנו מקוללים, מגיע מהתקשורת", הוא אמר בכעס לפני משחק הגמר מול סביליה. "אף אחד בקבוצה לא מודאג. אנחנו לא מאמינים בכל מיני כשפים ואין עלינו שום לחץ". ובכן, אחרי שיביט שוב על הבעיטה המרושלת שלו מהנקודה הלבנה ועל שפת הגוף שלו, אולי הוא יודה שדיבורים לחוד ומעשים לחוד.
כי גם אם כל אנשי בנפיקה יגידו אחרת, אין דרך להתעלם מהעובדות: שמונה הפסדים רצופים בגמרים של גביעי אירופה, 52 שנים רצופות של כשלונות ברגע האמת. אם זו לא קללה, אז מה זה בדיוק?!
עד כדי כך מאמינים בבנפיקה כי הקללה חיה וקיימת – אבל מסרבים להודות בכך בפומבי - עד אשר בשנה שעברה החליטו במועדון להקים פסל לזכרו של גוטמן בסמוך ל"סטאדיו דה לוז", אצטדיונה של הקבוצה. באופן רשמי הפסל הוצב כדי לציין את יום ההולדת ה-110 של המועדון - אבל לכולם היה ברור שזה היה צעד נוסף, יש שיאמרו צעד נואש, לפייס את גוטמן – שנפטר לפני 33 שנה!
זו לא הייתה הפעם האחרונה שבבנפיקה ניסו להסיר את הקללה. במאי 1990, ימים ספורים לפני משחק גמר גביע אירופה לאלופות, בו עמדה בנפיקה להתמודד בווינה עם מילאן, הגיעו כמה מראשי המועדון לבית הקברות של העיר. המשלחת, בה היה גם כוכב העבר יוזביו, מיהרה אל החלקה היהודית שבבית הקברות המרכזי, שנמצא מרחק הליכה מהאצטדיון. שם, בין מאות המצבות, הם איתרו את מה שחיפשו. את קברו של בלה גוטמן. הם נעמדו מול המצבה השותקת ובהתרגשות גדולה ביקשו סליחה. "ואם אפשר, סניור גוטמן", הוסיף נשיא בנפיקה בקול רועד, "אנא, הסר מאיתנו את הקללה שלך".
זה לא עזר, כמובן. מילאן ניצחה 0:1 משער של פרנק רייקארד. וכך זה נמשך כבר 52 שנה. בלה גוטמן כבר לא איתנו כבר הרבה מאוד שנים, אבל הרוח שלו עדיין כאן, ועובדה – כולם ממשיכים לדבר על גוטמן ועל הקללה שלו. רק שמעבר לסיפור הפיקנטי הזה, מדובר באחד מגדולי מאמנים הכדורגל בכל הזמנים, ולמרות שמדובר בעידן אחר לגמרי, אי אפשר להתעלם מהמורשת של גוטמן ומהסיפור האישי המדהים שלו.
דאבל ספרדי
ב-1961 הוליך גוטמן את בנפיקה, שעד אז לא נחשבה לקבוצה גדולה באירופה, לזכייה ראשונה והיסטורית בגביע אירופה, עם ניצחון דרמטי 2:3 על ברצלונה. שנה לאחר מכן בנפיקה עשתה זאת שוב, הפעם מול ריאל מדריד הכבירה, של די-סטפנו ופושקאש, עם 3:5 ענק בגמר.
אם הניצחון על ברצלונה היה הפתעה ענקית, הזכייה בגביע מול ריאל נחשבה לפלא השמיני של היקום. ריאל ההיא נחשבת גם היום לקבוצת הכדורגל הטובה ביותר בכל הזמנים. להבקיע חמישייה מול הקבוצה האדירה הזו, ועוד בגמר, היה עניין בלתי-נתפס.
גוטמן, מאמן שדגל כל חייו בכדורגל התקפי, לא חשש. וגם כשהקבוצה שלו הייתה בפיגור במחצית, הוא עשה את השינויים הטקטיים הדרושים כדי לסיים כמנצח הגדול. אחרי הניצחון הזה כבר לא היה ספק, ב-1962 היהודי בלה גוטמן היה מאמן הכדורגל הטוב בעולם. אבל אז הוא עזב בטריקת דלת. אף אחד כמובן לא לקח ברצינות את אותה קללה. מי יכול היה להאמין שהקבוצה הטובה באירופה תיכשל במשך כל כך הרבה שנים, פעם אחר פעם?
אבל כבר בשנה שלאחר מכן החלו אוהדים וחברי הנהלה לחשוש ש"הקללה של הזקן", כפי שהיא נקראת מאז, היא עניין רציני. ב-1963 הגיעה בנפיקה שוב לגמר האלופות, הובילה משער של יוזביו, אבל הפסידה 2:1 למילאן. בגמר של 1965 הייתה זו אינטר שניצחה את בנפיקה.
בליסבון נכנסו ללחץ. כדי להסיר את הקללה הם הזעיקו את גוטמן מאורוגוואי, שם אימן אז את פניארול. אבל אפילו הוא לא הצליח להסיר את הכישוף שלו עצמו. עונת הקאמבק של גוטמן הסתיימה עם תבוסה 5:1 למנצ'סטר יונייטד ברבע-הגמר, שלאחריה פוטר. ב-1968 בנפיקה הייתה הפייבוריטית מול מנצ'סטר יונייטד, אבל הפסידה 4:1 בהארכה, וב-1983 הפסידה בגמר גביע אופ"א לאנדרלכט, 2:1 בסיכום שני המשחקים.
שבע שנים אחרי שגוטמן הלך לעולמו הגיעה בנפיקה לגמר גביע האלופות מול איינדהובן. ב-120 הדקות של גמר 1988 לא הובקעו שערים והקבוצות התייצבו לדו-קרב פנדלים. 11 הבעיטות הראשונות נכנסו, עד שרוחו של גוטמן הסיטה את הרגל של המגן אנטוניו ולוסו. הכדור ברח החוצה - וגם הגביע ברח.
ב-1990 נרשם ההפסד למילאן, בשנה שעברה ההפסד לצ'לסי והשבוע הגיע הפסד שמיני ברציפות בגמר אירופי, לסביליה.
אין אף קבוצה אחרת שהפסידה כל כך הרבה גמרים כמו בנפיקה. ושיקום האוהד שלא השתכנע עד עכשיו שמדובר אכן בקללה...
גוטמן – שום קשר לאלי – הוא כאמור אחד ממאמני הכדורגל הגדולים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים. זה שזוכרים אותו היום בעיקר בגלל אותה קללה, קשור לעובדה שהוא פעל בשנים בהן השחקנים היו הגיבורים היחידים של המשחק, שנים בהן המאמנים בדרך כלל נדחקו לקרן זווית. לא שהם לא היו חשובים, אלא שהתקשורת של פעם כמעט ולא התעסקה בהם, מאחר ולרוב הם גם היו טיפוסים אפרוריים, שנראו כמו נהגי משאית מזדקנים, שלעת ערב עלו על טרנינג. מאמנים בחליפות זו המצאה של העשורים האחרונים.
גוטמן היה מאמן ענק. יוזביו, שנפטר השנה, טען כי הוא היה המאמן הכי טוב שהיה לו בקריירה. הוא היה אדם כריזמטי מאין כמותו, חריף מחשבה, שהסתכסך בלי סוף עם מנהלים ועסקנים, אבל היה נערץ על השחקנים שלו. אין מה להגיד, האיש היה טיפוס.
רקד כל הדרך למגרש
הסיפור המופלא של גוטמן מתחיל בשלהי המאה ה-19 בבודפשט. הוא נולד ב-1899 לאברהם ואסתר גוטמן, זוג יהודי חילוני שלימד ריקוד קלאסי. אומרים שחלק נכבד מיכולתו ככדורגלן קשורה לצעדי הריקוד שעליהם גדל. את קריירת הכדורגל שלו הוא החל בקבוצה הקטנה טרקבש, אבל כישרונו הגדול עם הכדור הביא אותו בגיל 20 לקבוצה הגדולה ביותר של הונגריה באותן שנים, מ.ט.ק, שמזוהה עם הקהילה היהודית.
הוא זכה איתה בשתי אליפויות רצופות, אבל ב-1922 החליט לעזוב את בית הוריו. זו היתה הפעם הראשונה שגוטמן קם ועזב. והוא יחזור על כך אין-ספור פעמים במהלך חייו הסוערים, כמעט עד יומו האחרון. גוטמן נסע לאוסטריה והצטרף להכח וינה, קבוצת הכדורגל המפורסמת של הקהילה היהודית, שהפכה לגורם של ממש בכדורגל המקומי.
גוטמן התאהב בווינה, בבתי-הקפה שלה, במועדוני הריקודים, בנשים האלגנטיות. וחוץ מזה הוא הפך חיש מהר לכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה. רק ב-1924 הונהג כדורגל מקצועני באוסטריה ולכן בשנתיים הראשונות שלו בווינה, בלה הצעיר פתח בית ספר למחול, כדי להתפרנס.
הפרסום העולמי של הקבוצה הגיע בזכות ה-0:5 הסנסציוני על ווסטהאם האנגלית ב-1923 בלונדון. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שקבוצה אנגלית הפסידה במשחק ביתי ליריבה מהיבשת. גוטמן, ששיחק כקשר מרכזי, היה אז בשיאו.
עטורת ניצחון יצאה הכח וינה למסע משחקים בארה"ב. ב-17 באפריל 1926 גוטמן וחבריו ירדו מסיפונה של ה"ברנגריה" בנמל ניו-יורק. אמריקה מצאה חן בעיני הכדורגלן היהודי הצעיר והוא החליט להישאר.
לגוטמן, אחד השחקנים הטובים בעולם, לא הייתה בעיה למצוא קבוצה. הוא הצטרף לניו יורק ג'איינטס ששיחקה ב"אמריקן סוקר ליג". בשנים הבאות הוא כיכב בליגה, עשה לא מעט כסף ונהנה מהחיים, עד המפולת הכלכלית הגדולה של 1929, שבה, כמו מיליונים אחרים, איבד את כל רכושו. כשהליגה נסגרה ב-1932, גוטמן חזר לווינה. ב-1933 הוא החל את הקריירה השנייה שלו, הפעם כמאמן. קריירה שנמשכה 40 שנה ואשר במהלכה אימן כ-20 קבוצות ו-3 נבחרות לאומיות ב-12 מדינות שונות!
הוא התחיל בהכח וינה, וכשהחיים עבור יהודי אוסטריה הפכו לבלתי נסבלים, הצטרף לאנסחדה בהולנד. גוטמן קיבל סעיף בחוזה שהבטיח לו בונוס ענקי אם הקבוצה תזכה באליפות, וכאשר עמדה על סף זכייה בתואר, החליט הנשיא לפטר אותו כדי לא לגרום למועדון לפשוט רגל...
ב-1937 הוא חזר לווינה, אבל כאשר הנאצים נכנסו לעיר הוא ברח לעיר הולדתו בודפשט. הוא הצליח עם אויפשט, ואז פרצה המלחמה. מה עבר עליו בשש שנותיה הבאות לוט במסתורין. עד יום מותו לא היה מוכן גוטמן לספר כיצד שרד. הדבר היחיד שהיה מוכן לומר בקשר לכך הוא ש"אלוהים עזר לי".
ב-1945 הוא צץ מחדש. גוטמן עבר ממדינה למדינה, מיבשת ליבשת, וביסס את מעמדו כמאמן מבריק וחדשני. ב-1959 הוא חתם בפורטו והוביל אותה לאליפות, תוך שהיא עוקפת בפיניש מטורף את בנפיקה. בקיץ גוטמן כבר היה מאמן בנפיקה, שהציעה לו חוזה כפול מזה שקיבל בפורטו. הצעד הראשון שלו היה להעיף 20 שחקנים מהקבוצה. השלב השני היה לחפש מחליפים ראויים.
באחד מימיו הראשונים בבנפיקה נכנס גוטמן למספרה הקבועה שלו. להפתעתו פגש שם חבר ותיק, ז'ורז'ה באואר, ששיחק אצלו בסאו פאולו 3 שנים לפני כן ועכשיו כבר היה מאמן הקבוצה. באואר אמר לגוטמן: "בשנה שעברה נסענו למסע משחקים במוזמביק. שיחקנו נגד קבוצה שהיה לה חלוץ מדהים. לא ראיתי דבר כזה בחיים. ניסיתי לשכנע את הנשיא שלי לרכוש אותו, אבל הוא גיחך ואמר לי שאין סיכוי שהוא ישלם 20 אלף דולר, זה מה שהם דרשו עבורו, על שחקן מאפריקה". לשחקן הזה קראו יוזביו, וגוטמן התעקש עליו והביא אותו לפורטוגל.
גמר גביע האלופות ב-1962 היה ללא ספק רגע השיא בקריירה של גוטמן. אבל כהרגלו הוא ארז מזוודה ומצא לעצמו בית (זמני) חדש. כמה חודשים אחרי שעזב את בנפיקה, כשהוא משאיר מאחוריו את הקללה המפורסמת, גוטמן היה שוב בצד השני של העולם, הפעם בפניארול, אלופת דרום אמריקה, שיחד עימו העפילה לגמר גביע היבשת.
אחרי שנכשל בקדנציה השניה שלו בבנפיקה, גוטמן הרגיש שזה כנראה הסוף. הוא עוד ניסה את מזלו בשווייץ (סרבט ז'נבה) ויוון (פנאתינייקוס), באוסטריה וינה ושוב בפורטו, אבל הקסם אבד. ב-1973, כשהוא כבר בן 74, הוא הודיע על פרישה סופית. את שנותיו האחרונות העביר בווינה שכה אהב. שבע שנים אחר כך הלך לעולמו מאמן הכדורגל היהודי הגדול ביותר בכל הזמנים. אבל הקללה שלו חיה וקיימת, וממשיכה לרדוף את בנפיקה עד עצם היום הזה.
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
צפו: שחקני סביליה התנשקו על הפודיום
לפנייה לכתב/ת 
