הסופרת יהודית הנדל הלכה לעולמה

הסופרת יהודית הנדל כלת פרס ישראל לספרות לשנת 2003, הלכה לעולמה הלילה (ה') והיא בת 93. ממשפחתה נמסר כי היא מתה בשנתה מוות טבעי בביתה שבתל אביב. כתיבתה משקפת קול יחודי בספרות העברית של המאה ה-20, ובמיוחד בתקופת קום המדינה, כאשר נתנה ביצירתה ביטוי למציאות הכאב, האובדן והשכול בחברה הישראלית.

הנדל ילידת ורשה, בת למשפחה חסידית. סבה, הרב יחזקאל הנדל, היה ממייסדי כפר חסידים. כשהיתה בת ארבע, עלתה משפחתה ארצה וקבעה את משכנה בנשר, שהיתה אז שכונת פועלים קטנה ליד חיפה. נופי ילדותה שימשו מקור השראה ליצירתה ונזכרים לא פעם בסיפוריה. מגיל צעיר גילתה עניין וכישרון בכתיבה ספרותית. כבר בתקופת בית הספר התיכון כתבה רומן (שלא ראה אור) על הווי החיים בחיפה בתקופת המנדט.

בתחילת שנות ה-20 לחייה, החלה הנדל לפרסם סיפורים קצרים במוספים הספרותיים של עיתוני "דבר" ו"הארץ", ומאוחר יותר בירחון "מולד" ובשנתון "דבר" 1949 (בעריכתו של נתן אלתרמן). בשנת 1950 ראה אור קובץ הסיפורים הראשון שלה, "אנשים אחרים הם", (בהוצאת הקיבוץ הארצי) ועסק בחיילים צעירים בזמן המלחמה, בקליטתם המורכבת של ניצולי השואה בארץ, ובדמויות שוליים חסרות בית. ס

פר זה נכתב גם בהשראת מלחמת העצמאות שבה שרתה הנדל. בהמשך פרסמה קבצי סיפורים נוספים, וכן רומנים רבים, מביניהם "ארוחת בוקר תמימה", "הר הטועים", "טירופו של רופא הנפש", "כסף קטן", ו"המקום הריק" (ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד), "רחוב המדרגות", ו"החצר של מומו הגדולה" (בהוצאת עם עובד) - ספר שאף הפך לסרט טלוויזיה בבימויו של ג'אד נאמן.

בין השנים 1948-1949 עבדה הנדל לפרנסתה ככתבת פרלמנטרית של העיתון "דבר", והרבתה לשוטט במסדרונות הכנסת. באחד הימים, כך סיפרה כעבור שנים, נתקלה בראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון. הלה חייך אליה בחביבות, ובהתייחסו לסיפור "אנשים אחרים הם", העיר - "סיפור יפה מאוד, אבל אין לך כבר על מה לכתוב?". דוגמא קטנה זו יכולה לשמש עדות ליחסו הביקורתי של הממסד כלפי יצירות שחרגו מן הנרטיב הציוני המקובל. דוגמא אחרת היא הקביעה הנחרצת של ספריית פועלים, אשר הוציאה לאור את ספרה הראשון של הנדל, כי יש לערוך את הסיפורים כך שיתאימו לרוח התקופה. רק בשנת 2000 התפרסם הספר מחדש בגרסתו המקורית והלא-מצונזרת.

ב-1954 זכתה בפרס על שם אשר ברש על ספרה "רחוב המדרגות" שאף עובד למחזה בתיאטרון "הבימה". אחרי פרסום ספר זה לא פרסמה הנדל אף ספר במשך 15 שנה. בהמשך זכתה בפרס ביאליק לספרות.  

ב-1987 התפרסם הספר "ליד כפרים שקטים", המתאר את רשמי מסעה של הסופרת בפולין ומסכם סדרת תוכניות רדיופוניות שהגישה בנושא השואה בתחנת "קול ישראל". הספר (כמו גם תוכניות הרדיו) עסק בשואה מנקודת מבט הנטועה דווקא בהווה, בהשלכות שיש למאורע ההיסטורי על המציאות העכשווית של הניצולים ובני משפחותיהם. לעיסוקה של הנדל בנושא השואה נודעה השפעה רבה על הציבור הישראלי, ובין היתר באה לידי ביטוי בתחילת נסיעתן של משלחות נוער ישראליות לפולין.

ב-1984 פרסמה את הרומן "הכוח האחר" שעסק בזיכרונותיה מבעלה, הצייר צבי מאירוביץ', שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות,

ובעקבות שיתוק שלקה בו בתחילת שנות ה-70, החל לצייר ביד שמאל בלבד.

סיפוריה וספריה של הנדל נכללו בתוכנית לימודי הספרות הארצית, נלמדים באקדמיות השונות למדעי הרוח, וכן תורגמו לשפות רבות.

בנימוקי השופטים לפרס ישראל שהוענק להנדל נכתב: "יהודית הנדל היא 'כוח אחר', חזק ומקורי בספרות העברית, שונה בתכנים ובדרכי העיצוב מבני דורה וכזאת שמבשרת את הבאות, שמגיעה בנושאיה הרבים לסמטאות צדדיות, לרחוב מדרגות ולבתי קברות שרוחשים בהם חיים אחרים, הרחק מדרך המלך הממלכתית (...) חלוצה בפנייתה ממרכז המפה החברתית אל שוליה, מן המוצק והיציב בחברתנו אל השביר, הרופף והנזקק".

עוזי שביט מהוצאת הקיבוץ המאוחד, מסר ל-ynet: "הוצאת הקיבוץ המאוחד - הספריה החדשה, אבלה על פטירתה של יהודית הנדל, מבכירות הסופרים העבריים של המאה ה-20. הנדל התפרסמה בעקבות הרומן הריאליסטי המרשים 'רחוב המדרגות', ובהמשך הפכה לאחת הסופרות הבולטות ביותר במודרנה הישראלית. אישיותה וכתיבתה יחסרו לנו מאוד".

שרת התרבות, לימור לבנת על הסופרת יהודית הנדל: "בילדותי בחיפה בה נולדתי, קראתי שוב ושוב את 'רחוב המדרגות' הרומן המרתק, פרי עטה של

הסופרת החיפאית, רומן המתאר את שכונות העוני בעיר התחתית לעומת העשירים אשר גרו בכרמל.

"הנדל, מראשונות הקולות הנשיים בספרות, היטיבה לשרטט ביד אמן את הדמויות בספר שהפך למחזה. לאחר שנים, שבתי ונפגשתי עם יהודית הנדל בספרה, 'החצר של מומו הגדולה'.

היום, עם לכתה מאתנו, ואחרי שהשאירה לנו אוצרות ספרותיים נצחיים ובלתי נשכחים, אני רוצה לומר לך: תודה יהודית הנדל על החוויות שהותרת בי וברבים אחרים. נוחי על משכבך בשלום. יהי זכרך ברוך".

הנדל הותירה אחריה בן ושני נכדים.