מה הקטע עם שחייה

אפילו לא היו כאן גלי ים תיכון עצבניים. הים השטוח התאים לגמרי לתיאור פלאטה. מפרץ אילת אחרי הכל, בבוקר אביבי רגוע עם קצת רוח צפונית. ובכל זאת, המים הקרים אליהם קפצתי לפני רגע הפכו סמיכים יותר. הרבה יותר, והעיניים החלו להתרוצץ בניסיון לזהות עצם קרוב כדי להניח עליו יד ולנוח. הרגליים פרפרו מתחתי במרץ כדי להשאיר אותי במקום, ובתגובה להפעלת השריר הארבע ראשי הענק במהירות, הדופק זינק לגרון. הפאניקה רק התחזקה עם ההסתגלות לקור מקפיא של 21 מעלות, שכן ההכרה בדבר השעה הארוכה שעוד לפני, חלחלה במהירות לאזורים שהתפנו בראש. שעה במים לפני, עם דופק כזה, ועוד לא התחלנו אפילו לשחות.

12 שעות מוקדם יותר, ומשהו כמו 400 קילומטר צפונית יותר, התכוננתי היטב לרגעים האלה. וזה נראה פשוט. העצות המעשיות, מרוחות באותיות ענק על כל אחד מטריליון מדריכי "כך תצלח את משחה המים הפתוחים הראשון שלך", חזרו על עצמן. נשימה עמוקה ואיטית, נשיפה עם הראש קבור עמוק מתחת למים, תן לגוף להירגע ולהסתגל, נסה להתעלם מהמאסה האנושית, הבועטת והמשפריצה שמסביב. צוף על הגב, חשוב מחשבות טובות. וזה אכן נראה פשוט.

***

הים מעולם לא הפחיד אותי. אף פעם לא חשבתי על חיות מצולות חדות ניבים עם תאווה עזה לבשר האדם הלבנבן שאני. לא כיום, וגם לא 40 שנה מוקדם יותר בחוף קריית חיים של טרום עידן הבניינים המכוערים, אלה שהוצבו בין הגינה האחורית של הורי ודיונות חוף הים. ברחוב ס"ז, וגם בסמטאות הסמוכות שלא זקוקות היו לשם מפורש, גדלו ילדי קריה שלא פחדנו מהגלים. מעולם. לא פחדנו גם לשכשך במים המזוהמים של נחל הקישון בשיעורי ימאות, אבל זה כבר סיפור אחר.

"זה יעזור לי עם ג'יין?"(צילום: gettyimages)

למרות ההיסטוריה והגיאוגרפיה שלי, עד לפני ארבעה חודשים לא ידעתי לשחות. הבהרה קטנה נדרשת כאן, לפחות מטעמי אגו: ידעתי להתקדם במים בתנועות שאפשר היה לדמיין כנגזרות מסגנון חזה ארכאי, עם צוואר מתוח בכוח וראש מזדקר אל על. משקפי שחיה מעולם לא סייעו לי לשחות טוב יותר, שכן מעולם לא השתמשתי בהם. גם לצוף לא הייתה לי בעיה, וזה הלך אפילו די בקלות מדי פעם. חברים טובים בבריכה נידחת בחופשה זכורה לטוב, עדכנו אותי שהמראה שלי שוחה מזכיר גולדן רטריוור נאמן שקפץ למים אחריו אדונו הצעיר. חברים ממש טובים אמרו שזה סתם נראה נורא ושעדיף לי להצטייד במצופים. עם מטען האי-שחיה הזה העברתי בשלווה ורוגע חלק ניכר - סטטיסטית, משהו כמו 60% - מחיי עד כה. את שיעורי השחייה בבית הספר (תתפלאו, היו כאלה) צלחתי לפי מקורות זרים לא רע, בעיקר כי אני טיפוס תחרותי שמצליח לחפות על חוסר ידע בהמון השקעה ואנרגיה. העניין הוא, שעד אותו רגע לפני ארבעה חודשים, לא ידעתי עד כמה יש לי צורך להתעניין בשחייה.

את שנות העשרה והצבא העברתי כספורטאי אדוק. כמו מרבית בני גילי. במקרה האישי שלי, בעיקר כדורסל, אבל זו לא הנקודה החשובה. עודף אימונים בין גיל 11 ל-18, יצר אצלי כנראה רגרסיה מסוימת והפך אותי בעיקר לצופה-ספורט שמעדיף לזוז - לאט, או מהר - בעזרת כוח מנוע חיצוני שמוזן על-ידי דלק כלשהו שאינו קשור בשום אופן לשרירי גופי. העניין הוא, ששתי תאונות אופנוע, באחת מהן הוטסתי ממרכז הצומת לתוך חנות פרחים על-ידי נהגת עם חוש מפותח לרומנטיקה, הותירו בגבי שתי פריצות דיסק גדולות. ממש גדולות. יחד עם פציעה היסטורית בקרסול וברכיים שראו שנים טובות יותר, פעילות ספורטיבית שכללה ריצה-הליכה-קפיצה-שכיבות סמיכה-עליות מתח או כל תנועה אחרת שמפעילה שרירים או מעבירה מכות לגב התחתון הייתה מחוץ לתחום. זה לא שלא ניסיתי. אחרי הכל, הגיל מחייב. זה רק לא עשה טוב.

"אם יש מדוזות אני לא נכנס"(צילום: רויטרס)

עכשיו, מודע למצבי הגופני הבעייתי וחרד למספר השנים בהן אצליח עדיין לארח לו חברה לשתיה בלי חשבון, המליץ לי ל' על ג'. ל' הוא החבר, ג' הוא מאסטר שחיה. אם להיות מפורטים יותר - ג' הוא גדי כץ. לפגישת ההיכרות עם גדי הגעתי בערב חורפי עמוס וטרוד באינספור עיסוקים. ביום רגיל הייתי מבריז, ממלמל משהו על עניין שלא סובל דיחוי ודוחה. אלא ששיחת טלפון ארוכה בשעות הצהריים, שכנעה אותי להגיע. הסקרנות וזה, וגם העובדה שגדי התגלה כאיש של מילים, שמסוגל לטרחן חצי שעה בלי לעצור על חשיבות הפחתת הגרר שמייצר הגוף במים, תועלת אנרגטית, רזרבות כוח, נוסחאות והכל. זה מצא חן בעיני. שמעתי את עצמי.

***

בשבועות שהגיעו אחר כך, בבריכה מקורה ומזג אוויר קפוא בחוץ, למדתי להכיר את מ' - מדריך השחיה הלא ממש מחייך אבל הכה-יעיל של TI - שיטת שחיה שאותה גרר גדי ארצה לפני חצי עשור, ואליה התחברתי במסגרת פרויקט העשרת-אוקיינוס שהחליט לבצע בי. עשרות כתבות ואין ספור סרטוני וידאו שניתן למצוא ביקום המקביל שנקרא רשת כבר הורעפו על השיטה, ומי-אני-בכלל להעריך אם היא טובה יותר או פחות מכמות די מסחרית של שיטות שחיה אחרות, נגזרות או מהפכניות אחרות. זו הייתה הגישה הבסיסית עמה הגעתי לשיעור ראשון מתוך 10. אחרי אותם עשרה שיעורים, כך הבטיח לי גדי, תדע לשחות. משם נמשיך.

אחרים אמרו:

• עם 3 פריצות דיסק: כך השחייה הצילה את ד"ר גל
• גורו שחייה אמריקני מציג: 5 עקרונות לשחייה נכונה
• לשחות כמו דג: עם מוח, בפחות כוח
  

לשיעור הראשון הגעתי עם מכנסי גולשים. לשיעור השני הגעתי עם מכנסי שחיה קצרצרים ומביכים. בשיעור השלישי ידעתי להתקדם על הצד בעזרת הרגליים לאורך שלושה מטרים שלמים. שיעור-שניים ועשרות גערות על התחמקות משיעורי בית מאוחר יותר, בלעתי לראשונה מי בריכה בניסיון מביך לנשום תוך כדי תנועה. בשיעור העשירי הצלחתי לחתור בריכה שלמה של 25 מטרים תמימים תוך תנועות שחיה ייעודיות ושאיפת אוויר ממוקדת. הצלחתי לשחות, ועדיין לא הבנתי איך מישהו מסוגל לבצע את אותן פעולות לאורך מאות מטרים. 1,000 מטרים של שחיה רצופה נראו לי קרובים כמו מיליארד יורו על שמי בחשבון בנק סודי בלוצרן.

גדי היה קצת פחות פסימי. "השנה נלך על כמה משחים של קילומטרים בודדים. בסוף השנה נעשה 10 ק"מ, אין לך בעיה עם זה, נכון?".

***

לא היית לי סיבה לפאניקה הזו. באמת שלא. בסך הכל מדובר היה במשחה חוויתי של קבוצת TI עליזה בת כמה עשרות שחיינים כמוני, לא ממש מנוסים. תודות לארבעה אימוני שחיה בשבוע תחת עינם הפקוחה של א' וצ', גיליתי ש-25 מטרים הופכי די בקלות ל-100. שבועיים שלושה מאוחר יותר הופכים ה-100 ל-400. עניין של טכניקה, לא הרבה מעבר לזה. 400 הם לא יותר מחמישית של 2 ק"מ, עדכן אותי ג', והסביר לי אחרי 3 חודשי שחיה נטו, שאני מצטרף למשחה חוויתי בחוף הצפוני של אילת. 2-3 ק"מ של שחיה איטית, הוא הבטיח. עניין של מה בכך. אתה תהנה.

בתמונה: ידיים ומים(צילום: רויטרס)

וכך מצאתי את עצמי מביט קפוא במצופי החוף הצפוני באילת, לרגלי מלונות ועדי העובדים הדי נטושים עדיין. והמחשבה היחידה שעברה לי בראש היא שמישהו לחץ כאן על Stop, ואני פשוט נעוץ כאן במקום, לא מסוגל לבצע את התנועות הפשוטות ביותר. תנועות שביצעתי בלי שום בעיה בבריכה. Stop או Pause כזה, בזמן ששאר התמונה על עשרות חבריה הצוהלים, החלה להשפריץ בכיוון ההתקדמות. החותר בקאייק המלווה הביט בי קצת בדאגה. על המזח הצמוד צפו בי בשאלה. החזרתי את העיניים לקאייקיסט שפתח לאט את הפה. שמעתי אותו מרחוק זורק משפט רב משמעות כמו - "קדימה, תתחיל לחתור". מישהו לחץ על Play, התמונה זזה גם עבורי. התחלתי בכל זאת לנוע.

***

בשבוע הבא: כך פתחתי במבצע כיבוש הים. כבר מדמיין את הטוקבקים השמאלנים

וגם, תודות: לגדי כץ ולצוות TI