עולם בלי כסף: ז'ק פרסקו ופרויקט "ונוס"

הכסף אשם בכל. כך לפחות מאמין ז'ק פרסקו, מייסד פרויקט ונוס. פרסקו שמגדיר את עצמו כעתידן, חולם ומהנדס חברתי, חוגג השבוע את יום הולדתו ה-98. יום ההולדת וכנס ונוס בישראל שיתקיים ביום ד' 20.8.14 בסינמטק בתל אביב, הם סיבות מספיקות להקדיש טור לפרויקט המרגש הזה.

• לטורים נוספים של אושי שהם קראוס
  

אוטופיה

ב-1516 פורסם ספר יוצא דופן. שמו של הספר היה "אוטופיה" ומחברו היה תומס מור. בספר מוצגים נוהלי השליטה, הכלכלה והארגון החברתי של מדינת אי מסתורית; היא מדינת אוטופיה.

מאחר שאוטופיה פירושה "שום מקום", ברור שהספר לא מדבר על חברה קיימת. מוצגת כאן בעצם אגדה. אבל מאחר שפירוש המילה הדומה "אאו-אופיה (ההפרדה שלי ורק לצורך הדגשה) הוא "מקום טוב" כנראה שיש כאן סוג מיוחד של אגדה. זו אגדה שמתארת מקום שאיננו קיים כרגע ואולי אפילו לא יתקיים בעתיד, אבל היא גם מתארת חזון לעתיד טוב יותר.

ואיך זה קשור לפרויקט ונוס? ובכן, ההגות של פרסקו היא אוטופית. הוא מציג תמונת חברה עתידית. האם היא אגדתית? פשטנית? אולי תמימה? עם השאלות האלה מתמודדת כל אוטופיה כתובה או מוסרטת.

כסף – הוא הרע

הרעיונות של פרסקו הם מעין אסופה מעובדת של לא מעט גישות אוטופיסטיות מהעבר. כשקוראים את הספר של פרסקו "הטוב ביותר שכסף אינו יכול לקנות" קופצים מתוכו רעיונות רבים של הוגים אחרים. פרסקו מזמין אותנו לקרוא את הכתבים שלהם וללמוד עוד.

אחד הנושאים האלה הוא נושא הכסף. מערכת כלכלת הכסף, שמאפיינת לפי פרסקו, גם דמוקרטיות ליברליות מודרניות, גם פשיזם וגם משטרים סוציליסטים סוציאל דמוקרטים וקומוניסטים, משעבדת אותנו, מטמטמת אותנו ומטביעה רבים מאיתנו. אנחנו מתחילים בפועלים שעמדו בעבר ליד מכונות האריגה במפעלים מאובקים בתמורה לשווה ערך של פרוסת לחם ליום ומסיימים באדם המערבי הממצוע שחי "טוב" אבל מתקשה לשרוד כלכלית.

אבל, אנחנו שואלים את פרסקו, ענייני חלוקה שוויונית של כסף ורכוש היא לא שאלה פוליטית-מוסרית? אולי, יגיד לנו פרסקו, אבל יש כאן גם בעיה "מדעית"-כלכלית.

בזבוז ונדירות

בואו נצא, יגיד לנו פרסקו, לסיור בעיר. נצא בשמונה בערב. נעבור, למשל, ברחובות תל אביב הקטנים. כמה מכוניות חונות שם מובטלות מעבודה? הוא שואל. עשרות אלפי מכוניות. שימו לב לבזבוז המשאבים! אנחנו משתמשים במשאבי כדור הארץ: מייצרים שלדה, רכיבי מנוע, ריפודים ועוד ועוד. איזו סיבה יש לכך שכל כך הרבה מכוניות מושבתות חצי מזמן הפעילות הפוטנציאלי שלהן?

אז מה עושים? אנחנו שואלים. ספריה! פרסקו עונה. תחשבו, הוא יגיד, מה זו בעצם ספריה? ובכן, זהו מחסן שיש בו חפצים רבים. לכל חברי הקהילה יש נגישות למחסן הזה והם יכולים להשתמש בחפצים האלה (במקרה הזה ספרים) בתור. תחשבו, הוא ימשיך, חלק גדול מהספרים שאני קונה משמשים אותי פעם עד שלוש פעמים בחיים. ובשאר הזמן הם עומדים מובטלים בספריה. וזה ניצול משאבים אבסורדי, הוא יגיד, ואני מציע, הוא ממשיך, ספריית מכוניות, ספריית אופניים אולי ספריית מחשבים ומדפסות... כל מה שלא משמש אותנו כל הזמן.

אבל, אנחנו שואלים מודאגים, אם כולנו נתחלק במכוניות הקיימות, נקנה הרבה פחות. ואז... תעשיית הרכב תקרוס, וזה אומר מיליוני מובטלים. ומיליוני פועלי רכב ומהנדסים מובטלים לא יכולים לקנות טלויזיות ואז עובדי חברות האלקטרוניקה יפוטרו... בקיצור, משבר כלכלי עולמי.

לא בהכרח, יגיד לנו פרסקו. אפשר לייצר 24 שעות ביממה. צריך אפילו לייצר הרבה. תחשבו על כל תושבי העולם שחיים בתת תנאים. הם לא זקוקים למכוניות? למדפסות? טוב, אנחנו מחייכים, אבל אין להם כסף. הנה, הוא אומר לנו, בינגו. זה בדיוק מה שכסף מייצר. נדירות ומחסור.

על נעלי עץ

בנקודה הזו של הדיאלוג פרסקו יפנה אותנו לטורסטן ובלן (Veblen) שהיה כלכלן אמריקאי ממוצא סקנדינבי. לובלן היתה תיאוריה מעניינת שהוצגה בספרו "המהנדסים ושיטת המחירים", שפורסם ב-1921.

הספר נפתח בדיון במושג הסבוטאז'. Sabot - פירושו בצרפתית "נעל עץ", והיא, ככה כותב ובלן, מסמלת הילוך איטי ומגושם. ומכאן קצרה הדרך למושג המודרני של "סבוטאז'" שפירושו פגיעה במהלך התקין של הייצור, בדרך כלל באמצעות האטה מכוונת שלו.

אנחנו מדברים, בדרך כלל, על סבוטאז' כאופן מחאה של עובדים מאורגנים או עובדים ממורמרים, אבל ובלן לוקח את המושג הזה למקום שונה לגמרי. הוא טוען שכל שיטת המחירים הקפיטליסטית היא מערכת של סבוטאז' – מערכת של פגיעה מודעת ומתוכננת בייצור מלא. כך, יגיד ובלן, אנשי העסקים פוגעים בנו למען בצע כסף.

נסביר. פעם, מספר לנו ובלן, בזמן פרוץ המהפכה התעשייתית באירופה, היה היזם איש טכני. כזה שמבין בייצור. והאיש הזה המציא המצאה טכנולוגית, הקים בית חרושת וניהל אותו.

אלא שבמשך הזמן התפתחה המערכת הכלכלית-קפיטליסטית. המפעלים גדלו. התעשיה והניהול הפכו מורכבים יותר ויותר, והנה, לתמונה נכנס איש העסקים. ואיש העסקים פועל על פי עקרונות מעוותים. פרימיטיביים אפילו. מה שמדריך את הפעולות שלו הוא לא האינטרס הציבורי הכללי. אלא משהו פרטי ומעוות; הרווח.

ומדוע זה מעוות? זה מעוות, יגיד לנו ובלן, כי הטכנולוגיה, כאשר משתמשים בה בחוכמה מסוגלת למלא את כל הצרכים הפיזיולוגיים של בני האדם בארצות הברית. אבל זה אפשרי רק כשהמפעלים פועלים במלוא הקיטור וממצים את כל פוטנציאל הייצור שלהם. אבל אז מגיע איש העסקים, או בנקאי ההשקעות ששולט בתאגידים, ולפי ובלן הוא יוצר סבוטאז'. הוא מאט את הייצור. הוא חייב להאט את הייצור, כי הוא חייב לייצר חוסר מלאכותי במוצרים.

ומדוע הוא צריך מחסור? כמובן, השיטה הקפיטליסטית הבנויה על כסף ועל רווחים מאפשרת להרוויח יותר כאשר יש מחסור במוצרים מסוימים. אם הרבה אנשים רוצים לקנות דירות, כדאי להאט את הבניה, ואז מחירי הדירות יעלו לטובת הקבלנים. והנה, ובלן מראה לשיטתו, ששיטת השוק החופשי ושיטת המחירים מונעים מן הטכנולוגיה לפעול במלוא הקיטור ומונעים מהאזרחים את מילוי הצרכים הבסיסיים שלהם.

ולסיום?

אנחנו חוזרים לפרסקו. הנה, הוא יגיד, כלכלה המנוהלת בידי מומחים ושאינה פועלת על כסף יכולה להיות, לדעתי, התחלה טובה. ומה באשר לביצוע בפועל? אוטופיות רבות מתארות חברות מושלמות, אבל מתקשות לתאר את הדרך שמובילה מההווה הגרוע לעבר העתיד הטוב. אידיאולוגיות אחרות מתמקדות דווקא בדרך; חלק גדול מהן מדברות על הרס אלים של חברת ההווה ועל הפיכה שתוביל אותנו לעולם המושלם שהן מציירות.

אבל כאן יש עמדה צנועה ומעניינת. ה-ונוסים לא רוצים הפיכה אלימה. בעצם, הם לא רוצים הפיכה בכלל. מצד שני, הם גם לא שותקים לגמרי. הם צנועים.

אחת ההנחות של פרסקו היא שהחברה הקפיטליסטית לא תשרוד עוד שנים רבות. הכלכלה העולמית עומדת על כרעי תרנגולת. יש בה לא מעט סתירות פנימיות. התפקיד של אנשי ונוס הוא תפקיד חינוכי. הם צריכים לזרוע זרעי חשיבה שונה במחשבות של כולנו. והזרעים האלה יחכו ליום הרע של הקריסה, ליום שבו נצטרך לחשוב על דרך חדשה. ואז? אז, או שהם ינבטו, או שלא? אבל הם יהיו שם.