הזקן והים
לפני מספר שבועות נפרדתם ממנו כשהוא מפרפר נואשות במי מפרץ אילת, מנסה לנשום ולהרגיע את הפאניקה. עכשיו הוא כבר חושב על מרחקי מרתון בים. סיפור רטוב ולא תמיד מצחיק של שחיין מתחיל
יש בחיים תמונות וקולות של קטעי זמן קצרים, שלעולם לא יעזבו אותך. פיסות אירועים, רפרופים של שניות, שמצטברים לערימה קטנה ודחוסה בחלקו האחורי של המוח. אזור עם מקום אחסון בלתי-מוגבל לאירועים מכל סוג ומין, ובעיקר כאלה שהאישיות הפתלתלה של כל אחד מאיתנו מסווגת כ"חשובה". וזה ממש לא משנה אם מדובר בחתיכת שטות, כזו שעדיף בעצם למחוק מההארד דיסק כדי לפנות מקום לדברים רציניים באמת. למשל רשימת הקניות בסופר, תאריך יום הנשיקה הראשונה עם אישה, מה צריך להביא למדורת ל"ג בעומר של הילד ובאיזה רחוב יושב הזקן ההוא שמתקן מעילי עור קרועים.
- פרק ראשון: מה הקטע עם שחייה
- לא רק בבריכה: גדי מלמד שחייה נכונה במים הפתוחים
ובין עשרות הקטעים שלא תמיד עושים לי דווקא חשק להזכר, תקוע כבר מספר שבועות אחד עם פרצופו הלא-ממש-מבין של משתזף סדרתי בחוף הצוק התל אביבי. בחור סטנדרטי שבהה בשלושה גברים נוטפים מדדים החוצה מים רוגש עד סוער-בצורה-פסיכית, בבוקר רגיל אחד של אמצע השבוע. לתמונה הקפואה של הפרצוף התוהה ההוא, מצורף לי בראש גם פס קול קצר שכולל ספק-שאלה ספק-קביעה: "אם נכנסתם לשחות בים הסוער הזה, אתם לא נורמלים". אני לא מתחייב על הציטוט המדויק. באותה מידה יכול להיות שהוא זרק שאלת "מה השעה" תמימה, או פלט אמירה ידידותית מדרבנת כמו "תתקדם גבר, אתה מסתיר לי את השמש". האדרנלין שיבש לי בכל מקרה את יכולת הקליטה, כי הייתי אחד מהשלושה.
אני לא רגיל לזה. אמת, אנשים כבר הביטו בי בעבר בהפתעה. למשל אלה ששמעו ממני את השם שי אגסי בהקשר חיובי. גם אחרים, כמו כאלה שחיים איתי וגילו שאשכרה זכרתי ארוחה משפחתית גדולה ביום שישי. או אבא, כשראה את החישוק העקום בסובארו אחרי נהיגת הסולו הראשונה ברחובות הקריה. וגם מאות אוהדי תיכון בסמ"ת ביציע המרכזי של אולם הספורט של רוממה, כשעליתי לדאנק מהסרטים בגמר אליפות בתי הספר ונחתתי על הגב. אם חושבים על זה, רק לעיתים רחוקות זה קרה בהקשר מחמיא.
"הים סוער, בוא מהר"
גדי כץ הוא האיש מאחורי שיטת השחייה ti, והכוח המניע אותי כבר כמה חודשים לבלות שעות בלתי אפשריות בים - קצת אפשריות יותר בבריכה - ופחות בהכנת ילדים לגן. עניין שזוכה בדרך כלל להתייחסות אוהדת ממפקדת הבית. חוץ מהבקרים בשבתות ("מבטיח שזו הפעם האחרונה, באמת"). גדי גם אחראי לחלק ניכר מתעבורת ההודעות במכשיר הטלפון שלי, עם אינספור שאלות חבריות שלא סובלות שום דיחוי. למשל, בירור הסיבות שהובילו לאי הופעה באימון הבוקר, התעלמות מתירוץ רופף והכרזה שהוא מצטער, אבל הניקוד השלילי שנצבר לא ממש ניתן למחיקה. "וחוץ מזה, יש קצת רוח מחר בבוקר. בוא נתאמן על גלי חוף".
מעל חוף הצוק, אי שם בצפון-מערב תל אביב, יש סוג של מרפסת שאיש אינו עומד עליה, או יושב. אבל היא מקום תצפית מצוין לזיהוי מצב הים. באותו בוקר היא הייתה מקום תצפית מצוין לזיהוי סכנה ברורה ומוחשית. נ"צ מעולה לחישוב וזיהוי דרכי מילוט אפשריות. באחת מהן הייתי בוחר ללא ספק, אם לא הייתי מזהה את פרצופו מדושן העונג של גדי.
ירדתי לחוף, הסתכלתי עליו, הסתכלתי על הגלים, והסתכלתי על א' שעמד לצדו מחייך. בניגוד לגדי, א' הוא בחור הגיוני, אדם בוגר עם דעה שקולה בדרך כלל, שסובל מחיבה לשחייה במקומות הזויים. כמו תעלת למאנש. מצד שני, הוא בחור שגדל כמוני בקריות, כך שמבחינתי, אמור להיות כאן סוג של ערבות הדדית מתבקשת. הסתכלתי עליו שוב. ניסיתי לרמוז שלדעתי האובייקטיבית, אין שום קשר בין יכולת התמודדות עם גלי חוף ושחייה. וחוץ מזה, אין אפילו מופרע אחד עם כוונה להכנס לים ביום כזה. וגם שהכתף בכלל תפוסה לי, ושזה תאריך עם מזל רע. הסתכלתי. לא עזר.
את גודלו ועוצמתו של גל החוף הראשון, כמה עשרות מטרים של הליכה מפוחדת מקו החוף, לא אמדתי נכון. התשלום הגיע מיד בדמות פיצוץ של כמה טון מים לפרצוף, קצף סמיך ששאב אותי וירק את מרבית אברי מזרחה. איכשהו התאוששתי וניסיתי להתייצב קצר נשימה על הרגליים. ניערתי את הראש, הרמתי את העיניים, וגיליתי שהתזמון מושלם. גל קצת יותר גדול התרסק עלי באופן דומה והפעם, הוסיף גם ליטר-שניים של מי מלח מגעילים במורד הגרון. "אתה צריך לצלול מתחת לגל, קרוב לקרקעית", צרח גדי. ניסיתי את זה עם הגל הבא, והפסקתי להתגלגל אחרי כמה דקות.
מה שלא עושה הטכניקה, עושה האגו. אחרי נצח הצלחתי לעבור את קירות הקצף המתנפצים על הראש. תיאורטית, זה השלב בו אמורים להתחיל לשחות ולפי פרצופו של גדי - זה גם מה שהוא ציפה ממני. מעשית, עם דופק באזור ה-200, בקושי הצלחתי לנשום - שלא לדבר על שילוב פעולת ידיים עם נשימה וציפה ראויה. למרבה הזוועה, אחד מאיתנו די נהנה מהמצב. "תשמע, זה הרבה פחות נורא מכפי שנדמה לך. שחה כרגיל. הגל ירים אותך ממש גבוה, ואחר כך תרד, ושוב תעלה. אבל הוא לא יתנפץ לך על הראש. שחה כרגיל".
שחיתי כרגיל. אחרי שלוש תנועות התרומם מתחתי חלקו הפחות אטרקטיבי של הים התיכון. חצי תנועה מאוחר יותר הוא צנח בחזרה מטה. וכך שוב, ושוב. רכבת הרים רטובה ומאיימת ללא נפש חיה מסביב. עצרתי לציפה ואוויר. א' המשועשע עבר לשחות על הגב. גדי הביט בי בעצב מהול בחמלה קלה. משאבת הלב הורידה סל"ד מתחת לקו האדום, ואפשרה לי להפעיל גם מספר קטן של תאי מוח שאינם אחראים על השרדות. הבטתי מסביב. גדי הביט בי מודאג, א' הביט משועשע והציע שאוריד לעזאזל את הראש למים ואתחיל שחות כמו בן אדם. הורדתי את הראש למים והתחלתי לשחות כמו בן אדם.
זה עבד. הגוף למד מהר, והתרגל. ואל התחושה האפוקליפטית וההנחה שסיכויי העמידה על חוף מבטחים לא מזהירים במיוחד, הזדחלה לאט לאט תחושת הישג מטופשת. ולא בפעם האחרונה.
וגם, סימן שהתמכרת לשחייה
- לא מניע את האופנוע מתחת לבית. מילא השכנים שלא סובלים אותך, עכשיו גם הילדים שלך צריכים להתעורר מנביחת אגזוז בשעות בוקר מופרכות?
- הבת הגדולה מתגנבת לחדר העבודה בשקט בשעת לילה מאוחרת, ותופסת אותך עם אוזניות, צופה במחשב בסרט. הדרכה: כיצד מומלץ לנווט תוך כדי שחייה בים סוער
- מפגש עם החברים מתחיל בתחינה: "לא רוצים לשמוע על הקאמבק של פלפס, ולא על הטכניקה של לוכלין"
- אתה עומד ליד מכונת הקפה בעבודה, ומאחוריך שואלים מאיפה מגיע ריח הכלור
- וזה אחרי שהתקלחת, כולל חפיפה
- יש לך אתר לחיזוי מצב גלים במועדפים. תמונת הרקע במחשב? ים
- אתה מקנא במי שהתחיל לשחות בגיל 6, ומצטער שלא התחלת לשחות בגיל 30
- ישיבה חשובה כולם רציניים. אתה פתאום מגלה קצת חול מאחורי האוזן ומחייך
- המבט המיותר הזה במראה לפני לבישת החולצה
---------
בפרק הבא: 10 ק"מ? אל תצחיק אותי. וגם, תודות: לגדי כץ ולצוות TI
לפנייה לכתב/ת 
