הגיע הזמן לדבר

מבצע "צוק איתן" מוכיח היטב, בפעם המי יודע כמה, שתמיד עומדות בפני מנהיגינו שתי חלופות - להילחם או לדבר. לחימה לעולם לא תהיה מטרה העומדת בפני עצמה אלא אמצעי שנועד לשינוי המציאות.

אצלנו, במקום שנדון במציאות שיכולה לייצר הידברות, אנחנו נסוגים לאמירות שמשאירות אותנו בתחום ניהול הסכסוך: ישראל חייבת להגן על עצמה, ישראל חייבת להילחם בחמאס, ישראל צריכה לכתוש את חמאס.

עוד בערוץ הדעות של ynet

חמאס ניצח בקרב על התודעה / שי ענבר

אמירות אלו נוגעות למה שמסופר לציבור הישראלי על הדרך שהובילה לסבב הלחימה הנוכחי, או בעצם למה שלא מסופר לו. חסר לנו החוט המקשר בין הפעימה הרביעית של שחרור האסירים הפלסטינים שלא התבצעה, לבין סגירת המעברים וההתנכרות המצרית לחמאס מאז עלייתו של א-סיסי לשלטון. לא מספרים לציבור הישראלי שהצדדים נגררו לתוך הסבב הזה כדי לשמר את המצב הקיים תוך ניהול הסכסוך.

"צוק איתן" הבהיר לישראל כי הדרך היחידה לצאת מהמלכוד שבו היא נתונה היא באמצעות פתרון מדיני. לא רק שאין כיום פתרון צבאי למצב ברצועת עזה, גם אין פתרון שישראל יכולה לקדם בעצמה ללא שיתוף פעולה עם ארצות הברית ומדינות האזור. לכן, באותה המידה שחשוב כוחנו הצבאי, חשובה יכולתנו המדינית.

אבל שעון החול המדיני שלנו שמתהפך בכל פעם שבה מתחיל סבב לחימה חדש הולך ואוזל ולא רק בשל הפעולות בעזה. ממחקר שנערך בסוף יולי בארצות הברית על-ידי גאלופ ומכון המחקר Pew עולה כי התמיכה בישראל בקרב צעירים אמריקנים הולכת ונחלשת. את זה כבר שמענו, אך הפעם התווספו גם נתונים שהתקבלו מקבוצת מיקוד, שהורכבה מעוזריהם של חברי קונגרס אמריקאים. אלה העידו על ניכור הולך ומתרחב כלפי ה"סוגיה הישראלית" בקרב הציבור האמריקני ונציגיו.

הניכור הזה מבוסס, בין היתר, על האופן שבו מנהלת ממשלת נתניהו את יחסיה עם ממשל אובמה, ועל מעורבותה, או התערבותה יש לומר, בבתי הנבחרים האמריקניים. בארצות הברית מבינים שישראל רחוקה מהמשברים של שנות ה-60 וה-70 במאה הקודמת ובעיקר ניכרת עייפות ציבורית בארצות הברית, מימין ומשמאל, ממעורבות בסכסוכים ובמלחמות ברחבי העולם, ובייחוד במזרח התיכון.

למרות ההצהרות הקבועות על כך שיחסי ארצות הברית-ישראל איתנים כסלע, קיים תהליך של ניתוק. אסור שהחלטה לתמוך בכיפת ברזל שהתקבלה בקונגרס ברוב קולות תבלבל אותנו. אסור להתעלם מתהליכי העומק ההדרגתיים שבמסגרתם הממשל האמריקני מפנה את תשומת לבו לאזורים אחרים בעולם. אל מול המציאות הזו חייבים להתארגן בירושלים ויפה שעה אחת קודם. ישראל, שסומכת בעיוורון על תמיכה אמריקנית אוטומטית בממשלת ישראל חייבת להפנים שהמציאות בשטח שונה. בארצות הברית חי דור צעיר של יהודים אמריקנים שרוצים בטובת ישראל, אבל רוצים לא פחות לראות את ישראל מובילה לפתרון ויוזמת מהלך מדיני.

אופק מדיני חדש?

בינתיים, ראש הממשלה נתניהו מפתיע ומדבר על אופק מדיני חדש, על ההזדמנויות שהסדר האזורי החדש מציע. שר החוץ מדבר על תמיכה ביוזמת השלום הערבית ובמקביל אנו עדים לשינוי שחל בקרב נציגי הימין העיקשים ביותר בכנסת ובממשלה, שמתייחסים לאבו מאזן כאלטרנטיבה, כפרטנר שאיתו צריכה ישראל ויכולה לעבוד. אסור שכל זה יישאר בגדר דיבורים של פוליטיקה פנימית.

ישראל אינה רוצה לנהל מלחמת התשה, אינה רוצה לכבוש את עזה ואינה רוצה למוטט את החמאס בשל החשש מיורשיו האפשריים. במצב זה אין מנוס מתהליך מדיני כולל במסגרת הידועה לכל: כינון מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה על-בסיס קווי 67' עם חילופי שטחים, הבטחת הביטחון לשני הצדדים, הכרה בשלטון הפלסטיני תחת הנהגתו של אש"ף והנשיא אבו מאזן, לצד פיקוח בינלאומי ושיקום של עזה.

אין ערובה שמהלך זה יפסיק את הטילים, אך הוא יספק לישראל את התמיכה הבינלאומית שהיא זקוקה לה, ולכן יש לנקוט בצעד זה בהקדם האפשרי. ישראל תהפוך ממקור הבעיה ליוזמת הפתרון ותזכה לתמיכה בזכותה להגן על עצמה. היא גם תגדיל את הלחץ על חמאס. ההנהגה הישראלית חייבת להוביל אותנו חזרה למסלול ההידברות. היא הרי יודעת שהלחימה מיצתה את עצמה.

יעל פתיר, מנהלת ארגון ג'יי סטריט בישראל

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il