השוטרת שנרצחה והיורה עם הפתק בכיס
השבוע לפני 49 שנים זעם ניצול שואה מרמת גן על שניים שלא החזירו לו חוב. בתום מרדף דרמטי, אחת השוטרות הפכה לקורבן השלישי. וגם: איך ארגנו במכביה מרוץ שליחות בלי רצות?
לכל כתבות השבוע לפני
ב-29 באוגוסט באותה שנה בשעה 20:30 הגיע אברהם ליס (71), סוחר עצים שהפך למלווה בריבית, לפגישה במשרד עורכי דין ברחוב ביאליק ברמת גן עם אביגדור ליס (50) וגיסתו פולה ליס (55). אברהם הלווה לשניים, בעלי בית מסחר לטקסטיל, 160 אלף לירות. הלווים, שלהם אין קשר משפחתי עם המלווה למרות שם המשפחה הזהה, התקשו להחזיר את החוב.
אחד מעורכי הדין ראה שהצדדים רחוקים מלהגיע לפשרה, ונטש. זמן קצר לאחר מכן הודיעו שני בעלי החוב כי הם עוזבים ופנו לעבר המסדרון. אברהם ליס, שהיה על-פי העיתון עצבני בכל הפגישה, קרא להם להישאר. הוא חסם את דרכם וצעק: "אתם לא תצאו! תתנו 83 אלף לירות או לא?" הם חזרו על דבריהם: "אין לנו כסף". השניים המשיכו בדרכם. אברהם ליס שלף אקדח מכיסו וירה בשני הלווים. הם מתו במקום.
אברהם ליס עוד הספיק להגיד לאשתו כי הוא על סף ייאוש: "אני בן 70 וחולה", רטן. "עתה גזלו ממני את כל כספי. ממה אחיה ולשם מה אחיה?". דיירי הבניין, ששמעו היטב את היריות, צעקו "רוצח, תפסו אותו". שתי שוטרות תנועה, יונה קוממי וגליה אגסי, שמעו את הזעקות. הן פעלו באינסטינקטיביות ורדפו אחר הגבר, שהגיח מחדר המדרגות של אחד הבתים ורץ לאורך הרחוב.
לפתע, תוך כדי ריצתו פנה האיש אל שתי השוטרות, שלא היו חמושות, וכיוון אקדח לעברן. הכדור הבודד שנורה פגע בשוטרת יונה קוממי, והיא התמוטטה. השוטרת נלקחה לבית החולים איכילוב, שם לא הצליחו הרופאים להציל את חייה. האיש המשיך במנוסה, הוא פנה לעבר רחוב הוורדים ושם עצר וירה בעצמו.
פתק למפקד המשטרה החשאית
אברהם ליס, ששרד את השואה במחנות, עלה לארץ בשנת 1951 מברית המועצות. הוא עסק בתחילה במסחר בעצים ולאחר מכן החל להלוות בריבית. הוא התגורר בתחילה ביהוד, ולאחר שמסתננים מהגדה המערבית חדרו ליישוב ורצחו אישה וילד, הוא קיבל רישיון לנשק – נשק שבאמצעותו רצח את השלושה והתאבד. בכיסו של אברהם ליס נמצא דף ובו חישובים ורישומים ללא סדר. בכיס אחר נמצא פתק ברוסית, הממוען למי שהיה פעם מפקד המשטרה החשאית ברוסיה הסובייטית, שבו הודיע ליס כי יוציא לפועל את גזר דין המוות נגד שני בעלי החוב שלו.
עמדה להינשא
יונה קוממי שירתה במשטרה מאז 1963 והייתה מסיירות הקטנוע הראשונות במשטרת מחוז תל-אביב. היא הצטיינה במילוי תפקידה וגם התפרסמה כ"שוטרת האדיבה ביותר". היא עמדה להינשא לבחיר לבה.
"שמענו צעקות 'תפסו אותו, תפסו אותו'", סיפרה שותפתה של קוממי, סמלת אגסי. "ראינו אדם רץ. התחלנו לרדוף אחריו לאורך רחוב ביאליק כשהמרחק בינינו הולך וקטן", היא שחזרה. "לא הספקנו לעמוד על המתרחש. נשמעה ירייה, ויונה, שרצה לפניי, צנחה על המדרכה".
סמלת אגסי ואזרח נוסף טיפלו בשוטרת הפצועה. האזרח עצר מכונית פרטית והעלה עליה את השוטרת הפצועה כדי להעבירה לבית חולים. "הייתי מוכת הלם", סיפרה סמלת אגסי. "נשענתי על קיר של חנות סמוכה באפיסת כוחות. היה נדמה לי שאינני שולטת בעצמי".
"אני מפקדת של קבוצת שוטרות", הוסיפה בחצי קול אגסי - השוטרת היחידה אז במשטרה שענדה כנפי צניחה. "יונה הועברה לקבוצתי יום אחד בלבד לפני הרצח. היא הייתה אחת השוטרות הראשונות שהחלו לרכוב על קטנוע. היא הייתה שוטרת ממושמעת, עליזה וחברמנית".
כעבור כמה ימים הונצח שמה של השוטרת בבית התרבות בשכונת עזרא בתל-אביב, שם גדלה. ראש הממשלה לוי אשכול שיגר מברק לטקס שבו כתב: "השוטרת יונה קוממי, אשר קיפחה את חייה בעת מילוי תפקידה, היא אות וסמל לכל אזרח במדינה מאחר שהייתה נציגה נאמנה של הנוער, המוכן להישלח לכל מקום בשירות העם וביטחונו". שמה של יונה קוממי הונצח גם בגן בשכונת עזרא וברחוב ברמת-גן, לא רחוק מהמקום שבו נרצחה.
הבטחת השווא של נאסר
באותם ימים הבטיח נשיא מצרים גמאל עבד א-נאסר כי ארצו אינה מתכוונת לצאת למלחמה נגד ישראל, לפחות עד 1970. את הדברים הוא אמר קצת פחות משנתיים לפני מלחמת ששת הימים. נאסר הסביר אז כי "מצרים לא תתקוף את ישראל לפני הקמת כוח עצמאי משלה".
הוא הוסיף בנאומו במוסקבה כי "כל הדיבורים על שחרור פלסטין בטרם השלמנו את הקמת כוחנו העצמי אינם אלא פטפוטים, דברי הבל וריק. כוחנו העצמי ייכון רק לאחר פיתוח החקלאות בארצנו ולאחר שתהיה לנו תעשייה כבדה - ותעשייה כזו תהיה לנו ב-1970", אמר, בזמן שישראל לא שלטה ביהודה ושומרון.
בדיחה גדולה במכביה
ובסוף אוגוסט 1965 גם נערכה המכביה - שלוותה בשערורייה יוצאת דופן. המארגנים התכוונו לערוך ריצת שליחות 4X100 מטרים, אלא שלריצה נרשמה רק נבחרת ישראל. אז מה עושים? מאלתרים. ראשונה הייתה הולנד, שלה היו רק שתי רצות. המארגנים צירפו לרביעייה את אלופת הטלת הכידון וגם אצנית מאוסטרליה.
הבאים בתור היו הבריטים, ששלחו לארץ רק אצנית אחת, שלא השתתפה בסופו של דבר במירוץ. וגם כאן האלתור ניצח. לרביעייה צורפו שחיינית שבאה בכלל מניו-זילנד ושתי טניסאיות שולחן מבריטניה – שאחת מהן זכתה כבר במדליית זהב במקצוע שלה. הרצה הרביעית הייתה אמורה להיות דברה טרנר (מרכוס), שייצגה את בריטניה במכביה הקודמת, ומאז הספיקה לעלות לארץ ולהדליק את הלפיד במכביה ב-1965.
אבל בזמן החימום הבחינו בה כמה ממקבלי ההחלטות, ואמרו שלא יכול להיות שמדליקת הלפיד הישראלית תייצג את בריטניה, אף שהיא נולדה שם. בסופו של דבר השתתפה טרנר כרצה הרביעית במשלחת הבריטית, ולמרות היכולת המדהימה של טניסאיות השולחן בהעברת המקל, ניצחה הנבחרת הישראלית בקלות ואפילו שברה את השיא הלאומי.
במשלחת הבריטית הסבירו איך ניו-זילנדית וישראלית ייצגו את המשלחת: "לפי החוקה, אסור לספורטאי הרשום במדינה אחת לייצג מדינה אחרת. אבל כל הריצה הייתה בדיחה אחת גדולה".
לפנייה לכתב/ת 
