פסטיבל החזרה הפומפוזי של יוסי בניון
זה לא שלא ראינו אותו במשך שנים ופתאום נחת פה כוכב מסדר הגודל של כריסטיאנו רונאלדו. הרי זכינו לשזוף את עינינו ביוסי שלנו במשחקי נבחרת ישראל ולאחרונה אפילו קיבלנו אותו בלייב, מריץ דאבל פאסים עם שמואל שיימן בגביע הטוטו. אז הלו, תרגיעו. הבלוג של צביקה נעים
נו, אז איפה הייתם כשיוסי בניון חזר לדקות הראשונות שלו מאז 2002 במשחק ליגת העל? מה עשיתם כשהוא היה מעורב במהלך שהביא לסחיטת אאוט מול בלמיה האימתניים של הפועל פ"ת? ואיפה ישבתם כשהוא רץ להתחבק עם חן עזרא אחרי שזה כבש שער שוויון? רגעים שבוודאי ננצור בלב לעד ונספר לנכדינו איפה היינו ומה עשינו כשהם התרחשו מול עינינו.
ועכשיו בואו נחזור לגובה הדשא ולפרופורציות. אני מעריך את בניון ככדורגלן מצוין שבטח יתרום העונה לרמה ולעניין בליגת העל, אבל מצטער, כל פסטיבל החזרה שלו למשחקי ליגה נראה לי מעושה ופומפוזי מדי, מין ניסיון כושל להלביש על האירוע דרמה והתרגשות שלא ממש קיימות.
בינינו, זה לא שלא ראינו את בניון במשך שנים ופתאום נחת פה כוכב מסדר הגודל של כריסטיאנו רונאלדו. הרי זכינו לשזוף את עינינו ביוסי שלנו במשחקי נבחרת ישראל (ולא פעם מנפק הופעות מרגיזות באנמיות שלהן) ולאחרונה אפילו קיבלנו אותו בלייב, מריץ דאבל פאסים עם שמואל שיימן בגביע הטוטו. אז הלו, תרגיעו.
ולכן היה משעשע לראות איך הבלון הזה שנופח (כמובן, ע"י התקשורת, אבל לא רק) התפוגג לכדי 59 דקות חלשות של שחקן חלוד בן 34 שבקושי היה מעורב במשחק.
אבל הציטוטים שהגיעו מיד בתום המשחק רמזו שאולי בניון מעורב במשחק אחר לגמרי. אחרי חזרה מפציעה ואימון בודד במכבי חיפה פתאום כבר צצו דיבורים על זימון לנבחרת, והשחקן עצמו זרק בנונשלאנט ש"אם גוטמן ירצה אותי בנבחרת, אבוא בשמחה". אז אם לפתע תשמעו על זימון מחודש לנבחרת, רק תזכרו איפה בניון החל במהלך.
הפעלתנות של עזרא
אחת המילים הארכאיות שאהובות על עיתונאי ספורט היא "פעלתן". מין קלישאה אוטומטית שבאה לתאר כדורגלן שלא מפסיק להתרוצץ על המגרש, לעשות דריבלים, פה ושם חילוץ כדור, ואם אפשר גם לדאוג לבלגן ברחבה. "פעלתנות" לאו דווקא מעידה על איכויות הביצוע (יש "פעלתנים" עם כדורגל די מחורבן), אבל היא נותנת תחושה שהבחור משתדל.
ועכשיו, גם אם אתאמץ שלא להשתמש בקלישאות, המילה הראשונה שקופצת לי לראש כשאני מסתכל על חן עזרא היא "פעלתן". משהו בהתרוצצות התזזיתית, בשפת הגוף שלו, ברגליים הזריזות, כופה עליי את המילה הארכאית ההיא. אין מה לעשות, הבחור פעלתן. זה סוג הכדורגל שלו. ואני דווקא אוהב את זה. במקרה של עזרא, גם אם לפעמים הוא לוקה בביצוע או מחזיק בכדור שנייה אחת יותר מדי, הפעלתנות הזו מלווה באיכות. מול הפועל פ"ת הוא גם הביא קבלות עם שער יפהפה ושני בישולים.
את חן עזרא יצא לי לראות עוד בגילאי הנוער כששיחק בבית"ר טוברוק (בפראפראזה ל"חמישייה הקאמרית" נבהיר ש"עוד בנוער הוא היה פעלתן"), וכבר אז הוא סומן ככדורגלן עם פוטנציאל, אבל כזה שדורש הרבה ליטוש. או במילים אחרות: צעיר כשרוני שעלול להפוך לדריבליסט מבוגר מעצבן שמתישהו יורד לליגות נמוכות וזוכה לתואר "קבלן עליות". מאז עזרא עשה דרך ארוכה, עבר ליטוש אצל מאמנים שונים וגם התחזק מבחינה פיזית ונפשית. בואו נקווה שהעונה הקרובה אצל אלכסנדר סטנוייביץ' תעביר אותו למדרגה הגבוהה באמת.
איזה עצבים
ולסיום נקנח במיני-פינה שבה נבחר את השטויות הכי מעצבנות שכדורגלנים עושים על הדשא:
והפעם: מה מעצבן יותר, חגיגת כיבוש שבמהלכה השחקן מכסה את ראשו בכיפה מאולתרת (אפשרויות: בעזרת המרפק, חולצה שחלקה האחורי מונף מעל הראש) או שחקן שלא חוגג גול מול האקסית ועוטה על עצמו פרצוף נוגה של "תנו-לי-רגע-לבד-גם-ככה-זה-קשה-עבורי". בין המצביעים יוגרל סוף שבוע עם חן עזרא או לחילופין עם פרנק למפארד.
לפנייה לכתב/ת 
