באין גואל: הבור האפל של הנשים השבויות
אני כותבת לכן נשות גואל, ולכם המאשימים את נשות גואל שלא ברחו - מה זה להיות קורבן אמיתי. כמה זה קשה, כמה איום ומנוול זה להאשים את הנשים בסיפור הזה. אין דימוי בעולם הזה שיצייר את אוזלת היד ואת חוסר כוחות הנפש שלנו, הנשים שנקלעו לכתות ולעבדות
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
נדהמתי לקרא ולשמוע תגובות של אנשים, הטוענים שיש להעניש גם את נשותיו של גואל רצון שהביאו ילדים לאדם כזה, שיצאו לעבודה וחזרו הביתה לטירוף, במקום לברוח ולהיעלם. אני כותבת לכן - נשות גואל, ולכם - העם הנבחר, מה זה להיות קורבן אמיתי. כמה זה באמת קשה, כמה איום ומזעזע ומנוול זה להאשים את הנשים בסיפור הזה.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- ילדים, היום נלמד גמרא
- אין דף חלק: מוזיאון הזכוכית של יהדות פולין
- שיה לה-באף התנצר: "מצאתי את אלוהים"
נולדתי לקהילת חסידי גור, אחת הגדולות והעשירות פה בארץ. גדלתי בבית שאולי יצויר כנורמטיבי, עם אוכל חם ועוגות וחגים וצמות וספרי קהלת. ויום אחד הפגישו אותי עם גבר, שלאחר שבעה חודשים הוכרחתי להינשא לו.
כך טבעתי במלכודת דבש
בת 19 הייתי, רווקה זקנה במושגי החסידות, ובכלל, לא ילדה קטנה. גם עלי יכלו להגיד כולם שבחרתי בזה, כמו נשות גואל שיכלו לברוח. גם אני יכולתי לעלות על אוטובוס שכוח אל ולהיעלם בישימון. אוכל רק להסביר לכם - כל שופטי נשות גואל - שאין לי דימוי בעולם הזה שיצייר את אוזלת היד, את חוסר כוחות הנפש, את הבור האיום והנוראי שבו מצויות אנו, הנשים שנקלעו לכתות ולעבדות.
בקהילה שבה חייתי, מגיל 17 ומעלה, כולן-כולן מתארסות, מתחתנות ומתחילות ללדת.
אף אחת מאתנו לא מכירה קודם את בעלה. זו תמיד ההחלטה של השדכנים, ההורים ובעיקר הרבי מגור, שבחר עבורי את בעלי בלי להכיר אותי בכלל.
בפעם השנייה בחיי ראיתי את בעלי מתחת לחופה, כשאני בשמלת כלולות לבנה ואין לאן לברוח. שם, מתחת לחופה, התחלתי להבין את הטירוף. הושלכתי למקום שבו אישה היא חטא, יצור טמא, שאסור אפילו לקיים עמה יחסי מין מעבר לפעמיים בחודש; שמעתה והלאה אהיה מכונת ילדים, ולא אקבל שום אמפתיה מהבחור שאמור להיות בן-זוגי, כי הס מלהזכיר את המילה זוגיות או שותפות. כמו מפעל גדול של הרבי - הכל הולך למקום אחד: להרבות את הקהילה, וכמה שיותר.
וכולם ב"כת" שלי חשבו שזה נורמלי, המורות הסבירו שזה תפקיד האישה עלי אדמות, להביא ילדים ולפרנס. מעולם לא חשתי מגע אוהב, איש לא התייחס לקור שחשתי, והרבנים שניסיתי לפנות אליהם הגיבו בלקוניות שכך זה אצל כולם.
סיממו אותי כמו את נשות רצון, ולמרות שליבי זעק שלא זו הדרך; שזה עוול, שזה טירוף, האמנתי שוב ושוב לקלישאות שהצילו מהבדידות, שגרמו לי להרגיש שאני חלק ממשהו גדול - משפחת גואל, משפחת גור.
לב מרופד בשקרים של אחרים
גם אותי, כמו את נשות גואל, לא קשרו. איש לא הרביץ לי בחוצות העיר, ואיש לא מנע ממני לצאת לעבודה. ודווקא לכן זה הכלא האיום
כשניסיתי לשנות, כשניסיתי ליצור מציאות קצת אחרת, היו מילים משכנעות ומתוקות מדבש; מילים מתוחכמות ועמוקות שהשאירו אותי הילדה הטובה והשותקת, בעל כורחי. ואז התחילו האיומים, וזאת הסיבה שנשארתי שם. כי כשאת בכלא אמיתי, את נאחזת בכל משפט שקרי גם אם ברור לך שאין בשוליו נגוהות של חמלה. את נאחזת בכל מבט קטן, בכל איוולת, בכל פנטזיה שאולי זה קורה כי אוהבים אותך, כי רוצים בך, כי את חשובה למקום הזה. לא כי סתם נתקעת בגלגל עינויים לשארית חייך, כי יש אנשים גדולים וחשובים ממך שכך בדיוק הם רוצים אותך.
אז נשות גואל חזרו מהעבודה, וגם אני. יום אחר יום, חודש אחר חודש. בעיניים עיוורות ובלב מרופד בשקרים של אחרים, כי ככל שהתהום עמוקה יותר, והשקיעה קשה יותר - כך קל לאנשי עוולה לנצל אותך, למרוח עוד טיט במקום שהיו בו פעם עיניים.
נשאבתי כמו בול עץ למקום האפל הזה
שש שנים שאינני נמצאת במקום הארור ההוא. בהרצאותיי אני מלאת חמלה, מנסחת את הדברים בזהירות, מסבירה לכולם שזו "תרבות אחרת",
ש"לב של אמא הוא לא דומה בכל מקום", שזו "תפיסה שונה", אבל השבוע, מול פסק הדין הזה והקולות שמאשימים את הנשים, אני לא פוחדת יותר, כמו שגם הן לא פחדו. אנחנו עברנו התעללות, ומתעללים צריכים להיענש גם אם הם לא זרקו אבנים, וגם אם הם אנשי שררה עשירים שכל פוליטיקאי מפרפר בגללם. רק בגלל שהם רצחו לנו את הנפש, את הזהות, את הגוף הפרטי שלנו, כל סנטימטר של נשיות ושל כבוד עצמי. וזה לפני שסיפרתי על ההתעללות הפיזית.
לפני שנתיים שוב נתקלתי באלימות. הובילו אותי לבוררות בתוך הקהילה, אצל אחד מנכבדיה. ושוב נשאבתי כמו בול עץ למקום האפל הזה. שוב האמנתי להבטחות חסרות שחר, הקשבתי לאותם משפטים, ונמסתי מול אותם איומים. לעיתים האמנתי שהם באמת מתחרטים, שהם הבינו ורוצים להשתנות. כמו אותם נשים שהלכו וחזרו, שסבלו והאמינו, שניסו וטעו.
הייתי מספרת שהבוררות הזו, שנעשתה כמו במשפחות פשע, נגמרה ככה - אבל גם למשפחות הפשע יש קו אדום, שאותו אין בקהילה. ושוב פגיעה כלכלית, ושוב פגיעה בילדים. ועד שמישהו לא ייתן את הדין, כמו האיש שהתחיל לרצות את דינו - אני ועוד אלפים כמונו, שאין לנו פה, ואין מעמד, ואין כסף לממן את מלחמת ההישרדות, נשאר בשקט, בצללים, נשותיו של גואל רצון.
לפנייה לכתב/ת 
