"כשאני מעיף תלמיד, אני יודע שזה טוב לו"

יורם לוינשטיין ותלמידיו בחזרות "ללכת עד הסוף"(צילום: ירון ברנר)

"בחרתי במחזה הזה כי זה סוג של מסר לשחקנים שלי, ללכת עד הסוף", הוא מסביר. "היו פה ושם משברים בהפקה הזאת, שהתבטאו בעיקר בעייפות ובקושי להתניע. בכל הפקה יש משברים אבל פשוט לזאת הם הגיעו מותשים - ארבע הפקות שהם עשו השנה נלקחו לתיאטראות חיצוניים, אז הם באו קצת בדאון לזאת. אין להם כוח לעוד הצלחה למרות שאני מקווה שאני מכין להם אחת".

הם גם הולכים להתפשט עד הסוף, כמו בסרט?

"כן. הם נשארים עם חוטיני, וברגע שהם מורידים אותו התאורה אמורה להחשיך. לפי מה ששמעתי, כשהם עשו את זה בחזרות בפעם הראשונה הבחורה שאחראית על הסאונד והתאורה היתה כל כך מרותקת, שהיא שכחה לכבות את האור", הוא מצחקק. "אני מקווה שהיא התאמנה על זה".

איך אתה יודע מי יהיה שחקן טוב?

"אתה רואה את הכריזמה. אתה לא צריך להיות יפה. אתה יכול להיות מכוער כמו הגיהנום, אבל שתהיה לך את התשוקה הזאת בעיניים, את הכריזמה, את האור שיגרום לקהל לעוף עם הסיפור שלך".

בחורינו הטובים מסתדרים לצילום בפוזה מגרה. "אבל יורם, גם אתה לוקח אַלה, כן?", אומר אחד מהם. "אַלה כן", הוא מתרצה. "אבל חולצה אני לא מוריד". עד כאן. וזה בסדר, כי הוא מוריד בשבילם כמעט את כל השאר, לפחות נפשית אם לא פיזית. מעבר לזה הוא עושה הכל כדי שעולם המשחק בחוץ - תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע - יהיה עבורם ההמשך הטבעי של בית הספר. הוא מביא אנשי מפתח מכל התחומים שיעבדו אצלו כמורים, ועל הדרך יֵחָשפו לתלמידים שלו ויקחו אותם הלאה. ציפי פינס מנכ"לית בית לסין, במאי הקולנוע דובר קוסאשווילי, אורית אזולאי המלהקת ורפי ניב, המנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע הם רק חלק מהשמות.

נחשף, אבל לא מתפשט. לוינשטיין(צילום: ירון ברנר)

אנשי תעשייה מובילים שלא מגיעים כמורים מקבלים את הכבוד לשפוט בתחרויות מלגות - ועל מי שנשאר, יורם מקפיד לשבת על העורק ולהזמין שוב ושוב לכל הפקה שתלמידי שנה ג' שלו מעלים. "כבר מתעייפים ממני, לא מאמינים לי כשאני מדבר על 'עוד הצגה נהדרת', אבל אין לי בעיה לעשות את זה". תוסיפו לזה 700 אלף שקלים כספי תרומות שהוא מגייס בשנה, שמתוכם 250 אלף הולכים למלגות תלמידים, ואת העובדה שמעבר לליווי המקצועי הוא גם מקפיד להגיע לכל חתונה כי "כשהם עובדים זה חשוב, אבל כשהם מוצאים אהבה, בינינו, זה הרבה יותר חשוב", ותבינו לבד עד כמה הוא מעורב.

לא מסתכל אחורה בזעם

הוא נולד בַּקריות, בשיכון עירוני שלמעשה היה מעברה שקיבצה עולים מגרמניה. בן לניצולי שואה שנמלטו ממנה ברגע האחרון והעבירו את המלחמה באנגליה. אחרי הצבא חיפש את עצמו בכמה חוגים באוניברסיטה, עד שנחת במשחק. "התקבלתי לשם במקרה", הוא משחזר. "כי אחד הבוחנים ניסה להתחיל איתי. באתי לא מוכן לאודישן, עוד לא יצאתי אז מהארון, לא ידעתי מה אני רוצה מעצמי ולא הבנתי מה הוא כל כך דלוק עליי ולמה דווקא איתי הוא בוחר לשבת. עד שהבנתי, הוא כבר קיבל אותי לאוניברסיטה, אבל למרות הכל הצלחתי לא לשכב איתו. בשנה ג' זרקו אותי, והוא היה אחד האנשים שעמדו מאחורי זה".

מיואש ומבולבל לוינשטיין הצעיר התחיל את מסע החיפושים האישי שלו, שכלל משחק פה ושם, אבל בעיקר מצא את עצמו נשאב לצד השני של המתרס - הוראת המשחק. הוא פתח סדנאות פרטיות אצלו בבית שהלכו וצברו מוניטין. שלושה בתי ספר למשחק קלטו את הפוטנציאל והביאו אותו להעביר אצלם סדנאות. משלושתם הוא פוטר.

"האופי שלי הוא אופי יזמי", הוא מסביר. "קשה לי להיות מנוהל, ובגלל זה גם לא הצלחתי כשחקן. אני לא מסתכל אחורה בזעם על אנשים שהעיפו אותי, כמו גרי בילו ז"ל למשל. הם התוו את הדרך שלי. עד היום כשאני מעיף תלמיד מבית הספר אני יודע מה הערך של זה. אני יודע שאני עושה טוב לו ולמערכת. אני מעביר לו מסר שדלת שנסגרת נפתחת במקום אחר. אני אומר לו - כאן אתה לא תהיה שחקן. אולי במקום אחר כן. אחרי הכל גם שחקנים זה עניין של טעם. ממש כמו במערכת יחסים".

אופי יזמי. לוינשטיין(צילום: ירון ברנר)

אחרי הפיטורים לוינשטיין הבין את הרמז וחזר להשקיע את עצמו בסדנאות הפרטיות שלו, שעם הזמן התרחבו לסטודיו לאמנויות התיאטרון, ממנו יצאו בוגרים כמו אילת זורר, אקי אבני, עוז זהבי, זוהר שטראוס ונלי תגר. בחמש השנים האחרונות תפס הסטודיו תאוצה והיום הוא בית הספר למשחק המצליח ביותר בארץ. האינדיקציה פשוטה - כבר שני מחזורים שכל הבוגרים שלו מסיימים את הלימודים ומיד מתברגים בתעשייה, כשחלק מהם גורפים גם פרסים (השנה היו אלה תום חגי ודנה מיינרט, השחקנים המבטיחים בתיאטרון).

אז מה מבדיל את הסטודיו שלך משאר בתי הספר?

"קודם כל המיקום שלו. זאת שכונת הגירה וכזאת היא תמיד היתה. בהתחלה היו רק תימנים ופרסים, אחר כך עיראקים ומרוקאים וכל המלחמות ביניהם, אחר כך הרוסים אחר כך האפריקאים ועכשיו הפליטים. אנחנו כבר כמעט 15 שנה עובדים עם קבוצות ילדים של פליטים, עובדים זרים, עולים חדשים, משפחות הרוסות. ככה אני חושף את התלמידים שלי למגוון של תרבויות, שזה מאסט של שחקן. שחקן שצריך להוביל קבוצה חייב לפצח את הזהות שלו עצמו עד הסוף, וכדי לשחק דמות של מישהו אחר אתה חייב קודם כל לדעת לספר את הסיפור שלך".

למקצוע הזה יש הרבה צדדים שלא קשורים למשחק, אבל אתה חייב להתמודד אתם כדי לשרוד בתחום. אמנים כמו אורנה בנאי ומנשה נוי למשל, הביעו דעה פוליטית שגררה לא מעט אנטגוניזם מהקהל. אתה מכין את התלמידים שלך גם למאבקים האלה?

"מגיע השלב שבו הם צריכים לעמוד על הרגליים של עצמם ולקחת אחריות על הטעויות של עצמם וההצלחות של עצמם. אם מישהו בא להתייעץ איתי, אני אתן לו את המקסימום. ובאים, בכל מיני נושאים. בחירות קריירה, בחירת סוכנים. אני זוכר שמאוד החמיא לי שאקי אבני בא לקבל ממני את ברכת הדרך כשהוא החליט לעבור מהטלוויזיה והקולנוע לתיאטרון. אמרתי לו שהוא יצליח שם הרבה יותר, וזה באמת קורה לו, בקאמרי ובהבימה. הוא שחקן מדהים".

אם מישהו מתייעץ אתך לגבי יציאה מהארון?

"זה לא פשוט. אני עצמי הקזתי דמים בשביל זה. יצאתי רק בגיל 27, באמצע תרגיל כיתתי. אני זוכר את ההתלחשויות מסביב, 'אמרתי לכם, אמרתי לכם'. אבל זה לא רק עניין תדמיתי. שחקן חייב להיות אותנטי, אסור לו לסגור לעצמו ערוצים. הוא חייב להיות פתוח כי כשהוא מסתיר משהו הוא מסתיר אותו גם על הבמה, אבל על הבמה אי אפשר לשקר. הזיוף יוצא.

"כשאני חושב על זה, כנראה שזאת היתה הסיבה שלא קיבלו אותי בכל מיני מקומות כשהייתי צעיר יותר. הרגישו אצלי סוג של צביעות או זיוף. לא הלכתי עד הסוף כמו שאני מבקש היום מהתלמידים שלי לעשות. וזה כואב. אני שמח שבאינטואיציות ההישרדויות שלי הצלחתי מכל הזריקות והלאווים האלה לבנות את הכן שלי, שלא היה אז לגיטימי, והיום כל כך הרבה אנשים רוצים ללמוד אצלי ולהתחלק במה שיש לי לתת. אבל אלה היו שנים של סבל, של לגלוג. אפשר לשרוד, אפשר לחיות, אבל כל הזמן על יד. וזאת טרגדיה. הייתי במקומות האלה, היום אני כבר לא. אולי רק קצת".

מה זאת אומרת?

"אני בן 64 ומרוב שאני לא סגור על שום כיוון נסגרתי לכל הכיוונים. הייתי גם עם נשים, היתה לי אהבה גדולה עם פועה שהיתה אשתי, ויש לי שתי בנות מדהימות, והייתי גם עם גברים. היום אני כל כך מותש כשאני מגיע הביתה שאני רוצה רק להיות לבד. לא רוצה יחסים. אם משהו יגיע אני אתפוצץ על זה אבל אני כרגע מאוד סגור".

זאת פונקציה של הגיל?

"גם גיל, וגם כי כל היום אני מוטרף ביחסים עם אנשים, המון אנרגיה ואקשן, אז לתחזק זוגיות אחר כך? מה אני צריך את זה. גם קשה לי לשמור על האותנטיות בזוגיות, אני מנסה לרַצות ואני לא יכול עכשיו להתחיל לרצות אנשים. לפעמים כשאני מתחיל יחסים אני שומע את עצמי מדבר, ואני לא מאמין שזה מה שאני אומר, כי זה הפוך ממה שאני מרגיש. אז אני מוותר כבר מההתחלה".

מדגדג לך לפעמים לחזור לשחק, אגב?

"אולי רק בדברים קטנים בטלוויזיה, בתפקידי אורח. לא תפקיד שמחזיק משהו גדול. בטח לא תיאטרון. זה לא לפסיכולוגיה שלי לעשות חודשיים חזרות, זה כבר לא בשבילי".