הפסימיסט האופטימי: החיים על פי בשביס זינגר
הקובץ החדש של סיפורי יצחק בשביס זינגר, מספק הצצה מרתקת ללבו של האדם כשסביבתו היא זו שבונה את אמונותיו ומהלכיו: "הוא האמין שיש כוח עליון שמכוון את צעדינו ושולט עלינו", מסבירה ד"ר בלהה רובינשטיין, שאספה ותרגמה את הסיפורים מיידיש
ויצחק הקטן, ילד מרחוב קרוכמלנה 10 ברובע היהודי העני של וורשה, ישב ושמע - בלע - את הסיפורים האלה, סיפורי מעשיות עממיים של הדודות והדודים, השכנות והשכנים, סיפורים על דברים שקרו בעיירה ומחוצה לה, על פריצים וגבירות, קברנים וחייטים, בעלי מזל ובישי מזל, ומעל כולם מרחף אלוהים אחד, שיכול לעשות באדם ככל העולה על רוחו.
.JPG "\"תשמעו סיפור!\" - סיפורים מהלב (עטיפת הספר)")
"תשמעו סיפור!" הוא קובץ סיפורים של הסופר היידי יצחק בשביס זינגר, ובו 15 סיפורים שבחרה ותירגמה מיידיש הד"ר בלהה רובינשטיין. מבנה הסיפורים כמעט קבוע: מישהו מספר למישהו על מעשה שקרה, מין סיפור מסגרת שבתוכו מתרחשים דברים שונים ומשונים, שמבהירים עד כמה חזק הוא יצר לב האדם.
הסיפור "קטלן", למשל, מתאר באופן כמעט חתרני גבר קטלן; הכינוי קטלנית מיועד בעיקר לנשים שהתאלמנו פעמיים, ומשתמשים בו רק כדי לתאר נשים, והנה כאן מופיע לו קטלן זכר, אדם כעור מכל בחינה, שהצליח להתחתן ארבע פעמים ולהמית את נשותיו בזו אחר זו.
הסיפור "מנדל הקברן" מתאר דמות הפוכה לגמרי מן הקטלן: אדם טוב שאוהב את עבודתו כקברן, מעדיף להתגורר עם אשתו וחמש בנותיו ליד בית הקברות, הרחק מהעיירה המבעבעת רכילויות ותככים. מנדל הקברן מעורר אמפתיה דווקא משום שהשכיל להבין שהמוות הוא באמת חלק מהיומיום, קרוב כמו ידיד.
ישנם גם כמה סיפורים אמיצים שנוגעים בנטייתם המינית יוצאת הדופן של הגיבורים, כמו בסיפור "אנדרוגינוס" או בסיפור "צייטל וריקל”, על שתי נשים שהיו לזוג ואפילו זכו לתמיכתו של רב העיירה.
אצל בשביס, כמו אצל בשביס, שפע של שדים ורוחות מלווים את העולם, שלל כישופים ואמונות מאגיות מניעים את הגיבורים. אנשים עולים לגדולה ונופלים לתחתיות שאול, רגע אחד הם בעלי ממון מופלג, וברגע אחר הם מסיימים את חייהם על יצוע קש ב"הקדש" - מעון למוכי גורל. כל אותו הזמן חוזרים מספרי הסיפורים של בשביס ואומרים - הכל נגזר מלמעלה, כך רצו בשמיים. ועוד הם אומרים, האדם הוא זה שמזיק לעצמו יותר מכל דבר אחר.
"בשביס עצמו סיפר שבתור ילד הוא שמע המון סיפורים על שדים ורוחות מפי אבא שלו", אומרת בלהה רובינשטיין. "אביו רצה לחנך אותו שייזהר מיצר הרע, כי השדים והרוחות הם תוצר של היצר הרע. בתור ילד הוא פחד מהם, ממש פחדים קשים, שאותם הוא העביר לכמה מהגיבורים שלו. כאדם בוגר וכסופר הוא השתלט על הפחד הזה, וניצל אותו בצורה וירטואוזית לטובת הסיפורים שלו. בשביס בעצמו הצהיר שהוא רוצה לספר על אנשים עם תאוות, יצרים, פחדים, סטיות - כך יכיר את טבע האדם.
"אבל כאן בסיפורי הספר הזה יש דינמיקה של מספר ומאזין. הסיפורים מסודרים לפי אשכולות - סיפורים של נשים של גברים וסיפורים של גברים שמספרים על עצמם. בכל הסיפורים יש זיקת גומלין בין המספר או המספרת ובין המאזין. מאחורי הקלעים עומד המחבר ומושך בחוטים".
מה ההבדל בין המספרות הנשים והמספרים הגברים?
"הנשים הרבה פעמים קונפורמיסטיות יותר. אשה חרדית או שמקבלת את המוסכמות או שמתמרדת נגדן - ואז היא מתמרדת בגדול. סיפורי הנשים מוכתבים בדרך כלל על ידי הקודים הערכיים הדתיים הרווחים בחברה, הן פחות פורצות לעולמות של דימיון ופנטזיה, מה שמאפיין יותר את המספרים הגברים. הסיפורים של המספרים הגברים הם הרבה יותר פנטזיונריים, מציצים מאחורי הגדר, על הפריצים הפולנים, יש בהם סקרנות של היהודי מה קורה בעולם הגויי האסור".
לא מתביישת ביידיש שלי
בלהה רובינשטיין ינקה את היידיש בבית ילדותה. כבתו של הסופר יהושע בר יוסף, היא נולדה למשפחה חרדית במאה שערים. כשהיתה תינוקת המשפחה עדיין היתה חרדית. אביה, ששמו אז היה יהושע צינווירט, עדיין חי בעולם הדתי, "שלוש שנים מחיי דיברתי יידיש כמו כל הילדות של מאה שערים", היא מספרת.
"ואז אבי לאט לאט החל להתפקר. הצעד הראשון היה שעברנו ממאה שערים לשכונת שערי פינה, ליד כיכר השבת, רחוב גאולה. משם עברנו לשכונת הבוכרים, ושם ההתפקרות כבר באה לידי ביטוי חיצוני. התחלנו לדבר עברית. שלחו אותי לגן ילדים בבית הכרם, אותו גן שעמוס עוז מספר עליו ב'סיפור על אהבה וחושך'. בכיתה א' למדתי בבית ספר למל, לא של בית יעקב. מהר מאוד השתלטתי על העברית".
הם היו שלושה אחים: אחיה הבכור הוא המחזאי יוסף בר יוסף, אחיה הצעיר הוא הסופר יצחק בר יוסף. "עברנו לתל אביב בסוף כיתה א' שלי. הסתרתי את העובדה שאני יודעת יידיש ושנולדתי במאה שערים. יידיש נחשבה שפה גלותית. עבודת התרגום שאני עושה היום היא בשבילי מין תיקון. היום אני לא מתביישת אלא גאה ביידיש שלי, אבל אני מתביישת בעצמי איך הרגשתי כשהייתי נערה".
באונירבסיטה העברית למדה ספרות עברית ותנ"ך, את התואר השני עשתה בבר אילן בספרות משווה. את עבודת הדוקטורט שלה שם כתבה על קבלה ופואטיקה ביצירת יהושע בר יוסף ויצחק בשביס זינגר.
מה משך אותך לבשביס זינגר?
"הגעתי אל בשביס זינגר דרך אבא שלי", היא מספרת. "לא רק ששניהם היו ג'ינג'ים אלא ששניהם היו סופרים של יצרים. סופרים שנולדו בעולם הישן וציפו מהם שם לגדולות, אבי היה ממש עילוי בעולם הישיבות, והם נהיו אפיקורסים ויצאו אל העולם החדש, אבל הגעגועים שלהם אל העולם הישן לא פסקו. זה שורש הווייתם".
רובינשטיין, שעד מהרה למדה את היידיש על בוריה (ונעזרה לצורך כך בבעלה המנוח, יוסף רובינשטיין) החליטה לתרגם את בשביס זינגר משפת המקור. היא תירגמה רומנים רבים שלו, האחרון היה "הקוסם מלובלין", ולא מעט סיפורים. היא גם מאוד גאה בעבודת התרגום שלה לספרו של אלתר קציזנה “חזקים וחלשים".
רובינשטיין מתרגמת את בשביס מידייש ולא מאנגלית - גם אם תרגומיו לאנגלית עברו את אישורו.
"בשביס רצה שיתרגמו אותו מיידיש לאנגלית כדי ליצור לעצמו קהל אמריקאי רחב, לאו דווקא יהודי, לכן הוא הכשיר גם תרגומים שמוציאים את המיץ מהמקור היידי. יש הרבה מטבעות לשון וביטויים שצמחו על רקע המתיחות בין העולם היהודי והעולם הגויי, על רקע הפוגרומים, הרדיפות, ההגבלות. כי איך חלש מתגונן מפני חזק שיכול להרוג אותו? בכל מיני מילות גנאי.
"באחד הסיפורים, למשל, השארתי את רחוב הטומאה - הרחוב שבו נמצאת הכנסייה. קורא בן ימינו יחשוב שזה רחוב של בתי זונות. או הכינוי ביתיפלה - בית תיפלה, במקום בית תפילה, שבו שוב הכוונה לכנסייה. בשביס הסכים להוריד את לוח השנה העברי ובמקומו לשים חודשים ומועדים לועזיים. זה ממש חבל לא להשאיר את המקור היידי. הרי אם מתרגמים תם ל-fool, מאבדים כל כך הרבה משמעויות".
בשביס זינגר התפקר וחי חיים חופשיים. יחד עם זאת, השמיים, ולפעמים גם אלוהים בכבודו ובעצמו, מופיעים כמעט בכל סיפוריו כגורם פעיל ממש. איך מסבירים את הניגודיות הזאת?
"הוא לא היה אתיאיסט, הוא היה אדם מאמין והוא גם הגדיר את האמונה הזאת, בכתיבה האוטוביוגרפית שלו ובראיונות אתו", אומרת רובינשטיין. "הוא אמר שהוא מאמין שיש כוח עליון שמכוון את צעדינו ושולט עלינו. אנחנו לא רואים אותו, לא יודעים לתאר אותו, אבל חשים בקיומו וחיינו מתנהלים לפיו. ביידיש אומרים באשערט, נגזר.
"כשהנשים בסיפורים אומרות באשערט הן מתכוונות לאלוהים, ובשביס חושב על כוח נסתר. ב'הקוסם מלובלין' יאשה הגיבור שלו, בן דמותו, הולך ורואה את כל הנפלאות בטבע, איך מגרגר קטן צומח צמח נפלא, איך בעלי החיים מסתדרים לפי חוקיות מוגדרת, איך עונות השנה מתחלפות. הוא מבין שיש בורא מאחורי כל זה. הוא העריץ מאוד את התורה של שפינוזה, שכבשה אותו עוד מנעוריו. שפינוזה מאמין על פי דרכו. תקראי את הבעש"ט או הקבלה או שפניוזה - לאמונה של כולם יש מכנה משותף. רק שהיהדות ההלכתית לא מוכנה לשמוע צליל קצת אחר".
הסיפור האחרון בקובץ נקרא "איוב", והוא כבר מתרחש בניו יורק. אדם בא למשרדו של סופר, ומציג את עצמו
כמי שחווה על בשרו את כל אימי המאה ה-20, מסטאלין ועד בכלל. הוא מציע לסופר רעיון מהפכני - להקים תנועה המעודדת התאבדות המונית. כי מה הטעם, מה שווים חייו של אדם.
"אני קורא שלך גם כאן", הוא אומר לסופר, "עד כמה שאני יודע, אתה הסופר היחיד שלא נותן שום תקווה למין האנושי. בזמן האחרון התחלת להלל את הדת, אבל הדת שלך היא דת של ייאוש. אתה מוביל הכל לנקודה אחת: כך רוצה אלוהים. אולי אלוהים רוצה שהאדם ישים קץ לכל?". אבל ראו זה פלא, הסופר - בן דמותו של בשביס - מתקומם. התאבדות היא עניין ליחידים, הוא מנמק, איכשהו.
עד כמה הוא מאמין שיש תקווה למין האנושי? האם הוא פסימיסט מוחלט, או שיש בו גם חלק קטן של אופטימיות?
"אם יש בנאדם שמחזר אחרי נשים גם כשהוא זקן, אם יש בנאדם שכותב על אהבות, על יצרים, שלא מפסיק לרצות עוד ועוד ועוד מהחיים, שרוצה לגלות דברים חדשים - אדם כזה לא יכול להתייאש לגמרי מהמין האנושי. הוא היה פסימיסט, אבל לא טוטאלי.
"אולי זה היה יותר עניין של מצבי רוח, כי הוא עבר משברים אישיים בחיו, כשעזב את הבית בתור נער, כשברח מפולין לאמריקה, משפחתו נשארה מאחור ונספתה בשואה. אבל נדמה לי, שמי שבאמת פסימיסט - פחות מדבר על זה. לכן בסיפור 'איוב' הסופר אומר לאותו אדם מיואש - אם פגשתי אותך, סימן שיש אלוהים. ומי שאומר דבר כזה, לא יכול להיות פסימי".
"תשמעו סיפור!" מאת יצחק בשביס-זינגר, תירגמה מיידיש: בלהה רובינשטיין. הוצאת עם-עובד, 297 עמ'.
