בשכונה החרדית שלי, נאים השכנים
הילדים של השכנים שלי אומרים תמיד שלום, ולא חושבים שהם לבד בעולם. אני מתניידת עם מקל הליכה, ובעיני ההורים שלהם די בכך כדי להעניק לי קדימות בתור בבנק. לא ידעתי שהשכונה חרדית כשמצאתי בה דירה נאה, במחיר שכירות הגיוני. ונאים השכנים, מפני שהם נוהגים בדרך ארץ
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
בגינת המשחקים אין בני נוער עם וודקות, או נרגילות, או שניהם. אם יש בכלל בני נוער, הם מגיעים כשמרטפים של הקטנים, וכשאלה זקוקים למשהו - יש אוזן קשבת ויד מלטפת שמונעים את שירת הסירנה השגורה של הפעוט הישראלי הממוצע.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- לא שמעתם עליהם: מיליון וחצי לוחמים יהודים מול הנאצים
- חרדות למעמדן: תלונה על סחיטה באיומים נגד הרב בלוי
- תהיי כנועה ותשתקי: מכתב לאשת חיל/ רות קוליאן
אני מתניידת עם מקל הליכה, ובעיניי השכנים החדשים שלי די בכך כדי להעניק לי קדימות בתור בבנק הדואר ובבית המרקחת, ואם יש בסביבה כיסא פנוי - ימהרו להציע לי אותו ואף יקומו ממושבם לכבודי. ברוך בואכם לפאתי שכונה חרדית, אי-שם במרכז הארץ.
קוראים לזה, בפשטות, דרך ארץ
לא ידעתי שהשכונה חרדית כשמצאתי בה דירה נאה, במחיר שכירות מאוד הגיוני, כאילו אין
בועת נדל"ן בעולם. פעם, לפני ארבעים שנה ויותר, למדתי בבית הספר שברחוב בו אני מתגוררת כעת, וזה בערך כל מה שידעתי עליו: שיש בו תיכון חילוני אחד ובית ספר דתי אחד, וזהו. למיטב זכרוני, בשנים הרחוקות ההן השכונה הייתה יותר מעורבת, והיו בה יותר תושבים סרוגי כיפות מכפי שאני רואה היום, כשהסרוגים הולכים ומתמעטים לטובת חובשי המגבעת והנשים ארוכות-החצאית.
הן והם מופיעים בכל מיני גוונים שכבר למדתי לפענח כמה מהם: הנה המגבעות של קרעטשנעף, חסידות חזקה בעיר, שוליה יושבים ברחוב הזה; והנה חב"ד, והנה אנשים שמתלבשים בדיוק כמו אריה דרעי, ונשים מטופחות להפליא באופנת השכבות הרווחת כאן: חצאית צרה כעיפרון ועליה טוניקה ארוכה ורחבה קצת יותר, ומתחת לכל אלה, חולצה ארוכת שרוולים וצמודה, ושביס יצירתי בצבעוניותו.
ונאים השכנים, מפני שהם נוהגים באותו משלב של גינונים, איסורים, היתרים וציוויים המאפיין תרבות מובחנת, הרמונית כלפי פנים ולא מתנגחת כלפי חוץ: בעברית קוראים לזה, בפשטות, דרך ארץ.
הילדים החרדים לא צורחים "תקני לי"
תודה לאל, אף אחד עוד לא הזמין אותי לתפילה או "לעשות שבת", מפני שיהיה עלי
לסרב בנימוס אבל בתקיפות: אני מתפללת בבית כנסת שוויוני, הדרת נשים מפולחן אינה ראויה בעיניי בשום דת, וודאי לא בשלי. ברור לי גם שהשכנה מלמטה לא תוכל לשתות איתי קפה אצלי בבית, וניפגש לשם כך בעיר במקום שמקובל עליה, וודאי יהיה מקובל גם עלי, ויש מקומות כאלה: כשרים למהדרין ונאים ביותר, אז מה אכפת לי.
וברור לי גם שבסופר השכונתי, מחירי הבשר והירקות – שנת שמיטה – יקרים יותר מאשר בשכונות אחרות, אבל זה מתאזן עם הממתקים הגנריים והמבצעים למשפחות ברוכות ילדים, והגם שכשרות מהודרת איננה חלק מסדר היום שלי, הסוּפר המקומי דווקא כן: מקל ההליכה שלי מזמין הצעות לסיוע שכמותן לא היו לי מעולם בשכונות חילוניות, בהן אני נאלצת להסביר לקופאית במבוכה שאני צריכה עזרה באריזה כי יש לי רק יד אחת פנויה: כמה פעמים שמעתי "זו לא בעיה שלי גיברת", אתם לא רוצים לדעת. מעולם לא כאן, במקום שהשכונה חרדית – והשכנים נאים.
"הווה מקדים שלום לכל אדם", הם מלמדים את ילדיהם - והללו עושים זאת בטבעיות, והנה לכם ההבדל המהותי ביותר בין ילד חילוני ישראלי - לבן גילו החרדי או הדתי. אלה האחרונים, יש להם תודעה של זולת. הם לא חושבים שהם לבד בעולם ושהם מלכי העולם, והם לא צורחים "תקני לי" ביושבם בעגלה של הסופר.
"מי צדיק של אמא?"
בלי לדעת מי זה פרופסור רולידר או סופר נני, יש להם גבולות מאוד ברורים בין עצמם לבין הזולת, והם לא נראים כמי שחושבים הם מרכז היקום. הבדל מהותי אחר, אם תרצו, הוא בשמות החיבה שאמהות נוקטות כלפי עולליהן. מזה: מי גאון של אמא, מי נסיך? ומזה: צדיק של אמא. צדיק צריך להוכיח את עצמו במעשים. נסיך – ממש לא. הוא נולד כזה, ומותר לו להתנהג בדיוק כמו שהוא רוצה, והוריו – נתינים צייתנים בממלכתו – "זורמים עם הילד".
"הווה גולה למקום תורה", לומדים הילדים – ומתייצבים בבוקר לתחנות הסעה
כאן מתרחש ההיפך הגמור: הורים סומכים על בית הספר שבו בחרו. בדרך כלל, הם לא טועים, מפני שהכל מרושת יפה סביב עקרונות מרכזיים משותפים. אצל החילונים, מספר העקרונות כמספר ההורים, ולכן אין למעשה בתי ספר אידיאולוגיים מובחנים זה מזה. כולם שוחרי טוב אבל שטופי אלימות; כולם מדברים גבוהה-גבוהה על החזון שלהם, אבל פורטים אותו למטחנה של מבחנים.
כפייה? אין. דו-קיום? יש, ועוד איך
שלושה חודשים אחרי, בתי מסוגלת לומר שהשכנות הצעירות, נערות בנות גילה, הן "לא בדיוק חננות". תחילה זעפה: אין עם מי לדבר כאן, קבעה בהביטה בגובה מכפלת החצאית מתחת לברך. היום התובנות שלה התעדנו: הנה, הן כן אופנתיות ואפילו יודעות שמות רבים של מותגי איפור, אלא שהן מתאפרות "נורא בעדינות".
והנה, מתברר שלא צריך לרדת לטיול עם הכלבה במכנסיים הכי קצרים בבית, כי "האנשים האלה, הם רגילים לצניעות, אז למה להיתקע להם כמו קוץ בעין". לא אמרתי לה מילה על הנימוסים הראויים בעיניי בשכונה כזאת. רציתי שתתאקלם ותלמד בעצמה, וזה עובד.
היכל התרבות של העיר ממוקם כמה מאות מטרים מביתי, וכבר פגשתי את השכנים שלי במופעים. בשבת, איש אינו מתרעם על כך שחברים מגיעים וחונים, מפני שברור לכולם כי לא כולם חרדים או שומרי שבת אפילו, ובבית המשותף שבו אני מתגוררת אין מריבות על כך, אבל יש גם הסכמה שבשתיקה לא לעשות מנגל על המרפסת עד צאת הכוכבים. כפייה? אין. דו-קיום? יש, ועוד איך.
מה שאני לא מצליחה להבין – ובעצם, לא הבנתי מעולם – הוא ההתנגדות העזה של רוב החילונים לחיות ככה, בפאתיה של שכונה חרדית. שקט יותר, בטוח יותר ומנומס יותר מן המעוז החילוני ההטרוגני שבו חייתי לאחרונה בנהרייה.
מה רע? רק הפחד, ואת הפחד, כידוע, ממגרים בהתנסות הדרגתית. כמי שלא פחדה מעולם מפני חרדים או בני אדם בכלל, אני פשוט נהנית לחיות כאן. וכן, גם אני מקדימה שלום לאנשי הבניין. גם אותי חינכו ככה, פעם, לפני שכולם שנאו את כולם.
לפנייה לכתב/ת 
