5 שנים בכלא במאוריציוס: סיפורם הנשכח של 1,600 פליטים יהודים במלחמת העולם השנייה
משט מעפילים שנמלטו מהנאצים הגיע לנמל חיפה ב-1940, אבל הבריטים גירשו אותם למחנות באי שבאוקיאנוס ההודי. עד סוף המלחמה הם נשארו במעצר וסבלו מרעב ותנאים סניטריים קשים. תרגום חדש לספר "השקל המאוריציוני" מגולל את אחת הפרשות הטראומתיות של מפעל ההעפלה
אותם 1,600 פליטים, ואנה פרנק ביניהם, הצליחו ב-1940 להימלט מציפורניהם הנסגרות של הגרמנים באירופה ולעבור מסע תלאות בלתי אנושי עד שהגיעו לארץ ישראל. אלא שמכאן התעקשו הבריטים לגרש אותם למעצר באי מאוריציוס, שהיה אז בשליטת האימפריה, ומרוחק אלפי קילומטרים דרומה מהמקום שאליו קיוו להגיע. לאורך כל המלחמה - חמש שנים תמימות - הושארו הפליטים על האי, תחת מעצר, בתנאים סניטריים ואקלים קשה שגבו חיי אדם.
רק אחרי כשנתיים במאוריציוס קיבלו חלק מהעצורים היהודים אישור לצאת מהמחנה ולעבוד באי. לאנה פרנק, ציירת במקצועה, ניתן אישור ללמד ציור בבית ספר מקומי. אחת התלמידות שלה הייתה ג'נבייב פיטו, ילדה מקומית שנחשפה בכך לראשונה לאוכלוסיה היהודית על האי. בזכות ההיכרות הזאת, 50 שנה לאחר מכן פרסמה פיטו את הספר "השקל המאוריציאני", שמתאר פרק נשכח וטראומתי של מפעל ההעפלה.
16 שנה אחרי שראה אור לראשונה יוצא כעת הספר בעברית (הוצאת ספרספר) בתרגומה של ענת אברהם, שאביה יעקב איילון, כיום בן 85, הגיע למאוריציוס כילד בן 10 אחרי שברח עם אמו מגרמניה. חמישה ימים אחרי שעגנו באי מתה אמו מטיפוס. היא הייתה הראשונה מבין 126 יהודים שמתו על האי, רובם ממחלות, והם קבורים בבית העלמין סנט מרטין במאוריציוס.
"כשתרגמתי את הספר ניסיתי כל הזמן להבין את התחושות, החששות והפחדים של היהודים שרצו לברוח מאירופה ולהגיע לארץ ישראל", מספרת אברהם, "ואז את האכזבה המרה ואת השוק הנוראי שהם חוו כשהעבירו אותם למאוריציוס וכלאו אותם למשך חמש שנים".
שלושה חודשים בים
כחלק מהרצון של הנאצים לעודד יהודים להגר מגרמניה ומאוסטריה בשנים שקדמו לתחילת ההשמדה, אישרו הגרמנים בסוף 1939 את יציאתה של שיירת מסע לאורך הדנובה בחסות הדגל הנאצי. האישור ניתן כחלק מתוכנית להשבתו של מיעוט גרמני שהתגורר בבסרביה (כיום מולדובה): כדי לחסוך את העלויות היקרות של השטת אנשים בכיוון אחד, ניצלו הגרמנים את הרצון של היהודים להגיע לשפך הדנובה בדרכם לארץ ישראל, והשיתו עליהם את עלויות המסע בשני הכיוונים.
הבנקאי היהודי-וינאי ברטולד שטרופר מונה לארגן את המסע. בנקודות שונות במרכז אירופה קובצו אלפי יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ'כיה והמתינו לאישור נסיעה. רק באוגוסט 1940, אחרי עיכובים ארוכים, ניתן האות וארבע ספינות נהר שעל התרנים שלהן דגל צלב הקרס ובתוכן 3,500 יהודים יצאו לדרך מברטיסלאבה בירת סלובקיה לארץ ישראל.
הספינות הללו יועדו להכלת 300-200 נוסעים, אבל בפועל עלו על כל אחת מהן בין 800 ל-1,000 איש. אחרי חודש שלם הן הגיעו לנמל טולצ'ה ברומניה ושם עברו הפליטים לשלוש ספינות מיושנות ורעועות עוד יותר – "מילוס", "פאסיפיק" ו"אטלנטיק". על האטלנטיק היה שלט שתיארך אותה לשנת 1870. "זו היתה גרוטאה ממדרגה ראשונה", נזכר איילון. "הייתה לי אמא מאוד מגוננת, אבל אני עדיין זוכר שהיה שם רעב נוראי. היינו בתא עם עוד חמישה-שישה אנשים".
הנוסעים נדחקו, קיללו וגידפו, נדבקו במחלות וסבלו ממחסור במים ומזון, ורק לאחר חודש המתנה מייאש בטולצ'ה הוסקו דוודי האוניות והשיירה יצאה לדרך למסע מתיש שהתארך כל פעם בגלל סיבה אחרת: בתחילה שינה רב החובל את התוואי כי חשש מספינות בריטיות, באיסטנבול לא התקבל מטען הפחם שהובטח ובכרתים הם המתינו שבועיים, בין השאר כי צוות אחת הספינות ניסה לברוח בקפיצה למים מחשש להתמודדות עם מוקשי הים.
עד שהגיעה הספינות לקפריסין הסתיים מלאי הפחם שוב והנוסעים נאלצו לשרוף כל פיסת עץ, כולל ריהוט ודרגשי שינה. "אנשי הצוות לא היו סתם בני אדם אלא פיראטים", מסביר איילון. "סחטו כסף איפה שיכלו. מי יודע כמה הם התעשרו על חשבון הנוסעים".
שלושה חודשים אחרי שעזבו את אירופה השקיפו נוסעי הספינות לראשונה על האופק וראו את פסגות הרי הגליל. כשנכנסו לנמל חיפה חשבו שהסבל והייסורים הגיעו לקצם אבל מפגש עם קצינים בריטים בנמל צינן את התלהבותם: הפליטים קיבלו הוראה לעבור לספינה חדשה, "הפטריה". הם החלו להבין שהם מיועדים לגירוש. הם רק לא ידעו לאן.
פיצוץ האונייה
פעילי ההגנה עוד ניסו לעצור את המהלך הבריטי והטמינו פצצה באחד מחדרי המנועים של "הפטריה" במטרה למנוע את הפלגתה של הספינה שאליה כבר הספיקו לעבור נוסעי ה"מילוס" ו"פאסיפיק". הפיצוץ גרם לנזק גדול משצופה והספינה שקעה, לא לפני שגבתה את חייהם של 202 בני אדם.
מבצע הפיצוץ היה כישלון גמור. הבריטים, נחושים להמשיך בתוכנית שלהם, לפחות באופן חלקי, העבירו את אלפי הפליטים למחנה עתלית עד שהגירוש יאורגן מחדש. בעקבות לחץ בינלאומי הוסכם שהפליטים שהיו על "הפטריה" בעת הפיצוץ יישארו בישראל, ולמאורציוס יועברו רק 1,580 מעפילי "האטלנטיק", שלא הספיקו לעבור אליה בחיפה לפני הפיצוץ. איילון: "בעתלית אמרו לנו שמי שלא היה על 'הפטריה' יילך לצד ימין. אמרתי לאמי שנישאר בצד שמאל כי יש לנו שם חברים, אבל היא לא רצתה. אז הלכנו לצד ימין ובדיעבד כל מי שהלך בטור הזה נשלח למאוריציוס".
כשהגיעו לאי שבדרום-מערב האוקיאנוס ההודי לקחו אותם אוטובוסים לעיר בו-באסין והורידו אותם ליד מבנה עם חלונות מסורגים שעליו שלט "כלא". חמש שנות מעצר יצאו לדרך. "לא ידענו מה לחשוב על המקום הזה", מסביר איילון. "אמי כבר הייתה חולה בטיפוס. אז לא עושים כלום. פשוט משתדלים לשרוד".
- אחרי חמישה ימים נשארת יתום. איך המשכת?
"על האטלנטיק התיידדנו עם משפחת גרדמן שבאה מקלן. הם לקחו אותי תחת חסותם".
מוזיקה ורעב על האי
עבור מי שלימים חיברה את הספר "השקל המאוריציוני", ג'נבייב פיטו, המפגש עם המורה היהודייה לציור היה חדשני. האי מאוריציוס, שנמצא 900 קילומטר מזרחית למדגסקר, התגלה בתחילת המאה ה-16 ומאז החליף ידיים בין הפורטוגזים, ההולנדים, הצרפתים והבריטים שהרכיבו את האוכלוסייה שבו. לפני שפליטי מלחמת העולם הגיעו אליו חי באי רק יהודי אחד, איש עסקים ממוצא אירופי שהתגלגל לשם בעסקיו.
פיטו, מהנדסת מבנים במקצועה, שבשנים האחרונות לחייה התגוררה בפרנקפורט שבגרמניה, ביקרה בשנות ה-90 בתערוכת ציורים של מורתה אנה פרנק ופגשה שם את בנה, וינסנט פרנק. "הבן, שחי בשוויץ, שאל את פיטו על תקופת המאסר של היהודים במאוריציוס", מספרת אברהם, מתרגמת הספר. "בעקבות השאלה הזו היא החליטה לערוך מחקר בנושא וממנו נולד הספר, שאותו כתבה בצרפתית, והוא תורגם לאנגלית ב-1997". פיטו הלכה לעולמה לפני יותר מעשור.
על פי הספר ועדויות הפליטים מתוארות חמש שנות המאסר באופן המוכר של המחנות שהקימו הבריטים למעפילים היהודים בקפריסין. בתוך מחנה המעצר הם נהנו מיחס הגון ומחופש יחסי, כל עוד התנהלו על פי הכללים של הבריטים, למשל בנושא שעות ההשכמה וההפרדה בין גברים לנשים. הם לא סבלו מאלימות או התעללות מיוחדת וחלקם אפילו שמר על קשר מכתבים עם קרובים בישראל. גם הנהגת היישוב בארץ עקבה אחר מצבם ופעלה מאחורי הקלעים – ללא הצלחה – בניסיון לשחרר אותם.
_b.jpg "(צילום: מוזיאון בית לוחמי הגטאות )")
רק בתחילת התקופה על האי התקרב המצב למה שהיהודים בכלא כינו "כמעט מרד" מצד קבוצת פליטים שהגיעו במקור מצ'כיה. היה מדובר בחבורה צעירה שהתקוממה נגד המחסור, אבל המרידה נגד סגל המפקדים הייתה מינורית בלבד והתאפיינה לכל היותר בחוסר שיתוף פעולה עם השלטון.
שחררו את האסיר היתום
משפחתו של יעקב איילון הגיעה מהעיר פירט בגרמניה. הכוונה לעזוב ולעבור לישראל החלה להתגבש מיד עם עליית הנאצים לשלטון. באחת השבתות ב-1933 נלקח אביו עם גברים נוספים מבית הכנסת שלהם לעיר נירנברג הסמוכה, שם הוכרחו לנקות את מגרש הכדורגל לקראת משחק שעמד להתקיים. הניקיון בוצע באמצעות מברשות שיניים. "הם כרעו שם על הברכיים, שפופים, עד הערב. זו הייתה טראומה גדולה", הוא מספר.
האב היה הראשון שהגיע לישראל, באמצעות סרטיפיקט של תייר, ולדברי בנו "הוא 'שכח' לחזור לגרמניה". יעקב ואמו הצליחו לעזוב את אירופה כאמור רק ב-1940, וגם אז נלקחו לבסוף למאוריציוס.
- בגיל צעיר נאלצת להתמודד עם מאסר ועם יתמות. איך שרדת?
"אמא שלי המריצה אותי לקרוא ולשמוע מוזיקה. אז קראתי שם המון ושמעתי מוזיקה. אם שומעים מוזיקה ומקשיבים לה, נמצאים בתוך המוזיקה, ומתמודדים. על הבלוק של בית הסוהר אפשר היה לעלות על הגג. אמנם זה היה אסור, אבל זה התאפשר, ומשם ראו את הנמל של פור לואי (עיר הבירה של מאוריציוס, מ"מ). בשלב מסוים קיבלתי את הג'וב להביא מרק ובשר שהיינו מכינים במטבח הכשר, ולמסור אותם לחולים. קיבלתי בעקבות זאת שתי מנות בשר ושתי מנות מרק בנוסף למה שהגיע לי. מעין שכר טרחה".
"הייתי ילד ולא הרגשתי בהתעללויות מצד הבריטים", הוא מסביר. "רק המזון שם לא היה אכיל אז הייתי רעב. אלה לא היו חיים נוחים, אבל אליי התנהגו קצת אחרת כי הייתי ילד וכי הייתי יתום. יום לאחר שאמי נפטרה, אשת מפקד המחנה הבריטית, שהייתה סגנית מפקדת מחנה הנשים, הביאה לי צעצועים".
בניגוד לרוב המוחלט של היהודים במאוריציוס, שנשארו על האי עד שלהי 1945, איילון שוחרר שנה קודם, כשהיה בן 14. אביו, שחי בישראל, פנה לבית הלורדים בבקשה "להשיב את הנער שמרצה מאסר לבדו". הושגה פשרה מול הנציב העליון והוחלט שלפנים משורת הדין תתאפשר הגעתו ארצה.
"הנרייטה סולד העמידה לרשותי סרטיפיקט", הוא נזכר. "הייתי אמור לעלות על איזו אונייה אבל התעכבתי והחמצתי אותה. היה לי מזל, כי האונייה הזו הוטבעה על ידי היפנים. לבסוף הגעתי לישראל על אונייה אחרת, ממאוריציוס דרך מדגסקר ומומבסה, ואז ברכבות ובמכוניות, דרך סודן ומצרים. בסוף התאחדתי עם אבי ואשתו החורגת בארץ ישראל".
מרכז הזיכרון במאוריציוס
נפתלי (תלי) רגב, היום בן 70, נולד במאוריציוס לפליטה מדנציג ופליט מצ'כיה. הוא אחד מכ-60 ילדים יהודים שנולדו על האי, וכיום הוא מכהן כקונסול כבוד של מאוריציוס בישראל. הוריו נפגשו בזמן ההמתנה בברטיסלאבה, ובטולצ'ה עלו שניהם על האטלנטיק. הם התחתנו במאוריציוס ב-1942 ותלי הבכור נולד ארבע שנים לאחר הגעתם לאי. הוא היה בן שנה וחודש כשהמשפחה שוחררה מהאי.
הספר "השקל המאוריציאני" נקרא על שם קבוצת התנועה הציונית בקרב הפליטים, שאביו של רגב, ד"ר אהרון צברגבאום, כיהן בה כיו"ר. חברי התנועה הציונית היו צריכים לשלם מס חבר בכל העולם וכך גם בבית הסוהר שבאי. מי שרצה להצטרף היה צריך לשלם מס חבר ובתמורה קיבל קבלה, שנקראה "שקל".
"בשנתיים הראשונות במאוריציוס ההתייחסות כלפי היהודים הייתה קשה ונוקשה, אבל לאחר מכן הבריטים הבינו שהמסכנים האלה לא ממש מהווים איום על האימפריה והתחילו לתת להם יותר חופש פעולה", הוא מסביר. "להורים שלי היה קשה כי בהתחלה לא הייתה אפשרות לגברים ונשים להיפגש, אבל בהמשך ניתן להם אישור מיוחד שבאמצעותו יכלו להיפגש באוהל מסוים.
מאוחר יותר גם הרשו להם לצאת מהמחנה וכך האסירים התערו יותר ויותר באוכלוסייה המקומית".
רק בתחילת 1945, כשתוצאת המלחמה באירופה כבר לא הוטלה בספק, קיבלו היהודים על האי את ההודעה שלפיה הם יורשו לעזוב את מאוריציוס. אלא שבפועל התעכבה העזיבה כחצי שנה, ורק ב-11 באוגוסט אותה שנה, ימים ספורים לפני סיומה הרשמי של מלחמת העולם השנייה במזרח הרחוק, הפליגו היהודים בחזרה לישראל.
לאחרונה לקח רגב חלק ביוזמה להקמת מרכז זיכרון ואינפורמציה בפתח בית הקברות סנט מרטין באי. "מן הסתם זה לא היה סיפור נעים לשבת חמש שנים בבית הסוהר באי מרוחק, אבל בהתחשב באלטרנטיבות של התקופה, כלומר המחנות באירופה, מצבם של היהודים במאוריציוס היה טוב", הוא מסכם. "תושבי האי התנהגו אליהם יפה. מפקד הכלא היה אדם מאוד קואופרטיבי, והוא גם מי שנתן את החליפה לאבי לנישואיו. כך שלמשפחה שלי יש גם זיכרונות חיוביים משם".
לפנייה לכתב/ת 
