"מלך, בלש": פרק מספר

החקירה מתחילה בדיור מוגן ברמת גן ומתקדמת לאחור והצדה. העקבות מובילים לגני חיות ולבתי חולים; לשטחים הכבושים בידי צבא ההגנה הגרמני בהר קמרון ב-1904 ולווינה, בירת מדע הנפש. לחיבור "נפש הקוף" מאת אפריקנר בשם יוג'ין מארה, לתל אביב, ולאחור, בנימין פאול.

אבל מי החוקר הבולש אחר התעלומה בספר"מלך, בלש"? מדוע אחת הדמויות היא זו שחתומה על הספר ושמו של הגיבור נעלם לחלוטין? ההיעדרות המטרידה הזו, שמשתלבת בתוך הסיפורים השונים, מעלה תמות מהותיות לגבי האוניברסאליות של הרוע, החיפוש הלא פתור אחר מושג הנפש והזדקנות המין האנושי.

"מלך, בלש". מי מסתתר מאחורי העלילה?

לגרסא הדיגיטלית של הספר היכנסו לכאן!

פרק ראשון

עלי להתרכז. משהו הלך לאיבוד. לא לאיבוד, לעזאזל. לקחו לי. הדלת נעולה, בדקתי. המיזוג פועל, האזעקה מהבהבת, הכול עובד. האחוזה מושתתת על עקרון הניצוּל עד הסוף. א. מזעוּר (המקום שאנחנו תופסים) ב. צמצום (זמן השהות) ג. נוחות (חסכון באנרגיה). הגז סגור? שכחתי. מרשים לנו רק כיריים חשמלים. לא סומכים עלינו. בצדק. הניצול מייצר אנתרופיה. אנחנו העודף ונקמת העודף, הבזבוז והאי-נחת.

אני שונא את הבז' הפְּרַקְטי של הקירות ואת צבע השמן הירוק והאופטימי של מעקות הבטיחות. ואת האדניות. אני רוצה הביתה. שוב מתגעגע לבתים ישנים? אין זמן לזה עכשיו. המוות מחכה לי. עלי להתרכז בחדר-וחצי. אני יכול לראות מפה את החצי עד פתח האמבטיה. אין לי אמבטיה. זקנים מתחלקים באמבטיה. ומקלחון תופס פחות מקום. גם כך הארון קיר לא נפתח עד הסוף. בגלל המיטה הכפולה. למה שלא תחליף למזרן-וחצי? כי אני רוצה למות במיטה שלי, הזוגית. המיטה שלנו.

אני יושב רק בסלון. לסלון שלי חמש צלעות, זה מפליא אותי כל פעם מחדש, אחרי אלפי שנות חיים בריבועים הגה הומו ספיינס את הסלון שלי שהולך וצר בזווית חדה מן המטבח הפתוח עד לדלת הכניסה. באחוזה אין שטח לא מנוצל. כל סמ"ר נמכר. בזנב העפיפון, ליד הדלת, מתגבהת ערימת הקרטונים. למה אני מתכתב עם עצמי? כי לא נשאר לי עם מי לדבר. כי למדתי להשתמש במחשב. כי אני מוכרח להשאיר אחרי משהו. כמו כולם.

נרדמתי על הספה וחלמתי על עדה. מה פתאום עדה? לא ראיתי אותה שנים. סתם שכנה מהשיכון, שלום שלום. שוב הייתי בחיפה, ירדתי מן האוטובוס, התחלתי לטפס במעלה רחוב זר ולא זר, בכרמל, ולפני פסעה עדה, גוצה ושחרחורת, הניחה את התיק שבידה בכניסה לבניין וטיפסה במדרגות צדדיות ונכנסה לְדירה בקומת הקרקע מסביב, דרך גינה ומרפסת, עקבתי אחריה, היא לא הבחינה בי, עודה במדרגות כבר התחילה לנקות, גוחנת ומעשבת ומאבקת אף שהיתה בבגדיה הטובים, בגדי העבודה, בגדי המזכירה, חצאית שחורה הדוקה וחולצה מעומלנת ופתאום פתחה ודיברה בנחת, לא היתה מופתעת בכלל שצצתי לי כך, בְּחַיפה, והצטדקה על שהיא בבגדי אבלות.

בגלל אמא, אמרה, אני לא יכולה אחרת, אמנם עבר הרבה זמן אבל היא השאירה אצלי חלל שלא מתמלא. לא, לא זה מה שאמרה. דווקא את המשפט המשמעותי אינני זוכר. רציתי לומר לה שגם אצלי זה כך, גם אני לאמא, במקום זה שאלתי אם אינה מפחדת להשאיר את התיק ללא השגחה, זרוק בפתח הבניין, והיא רק חייכה והמשיכה לנקות. אצלנו בְּחַיפה זה ככה, אמרה, ואם אני מפחדת אני תמיד יודעת שיש את השכנה למטה. גם היא בחורה לבד.

אסור היה לי להירדם. בלילה אשלם על זה ביוקר. אסור להתגעגע לבתים אחרים, אני יודע. כל מי שחתם על החוזה הדראקוני ביד רועדת יודע, מהדירות באחוזה, כולל הפינתיות היוקרתיות והפנטהאוז בגג ("גן בגג") ישחרר רק המוות. יכולתי להרצות עוד שעות על הניצוּל כערך המכונן את תפיסת העולם המערבי ויסוד התפשטותה הדורסנית, אך קמתי בהחלטה נחושה לעבור על ארגזי הניירת שגררתי מן המאה העשרים ולהיפטר מהם. בעברית אין צורת עבר רחוק.

איזו תגלית זו היתה! הִתגלוּת. זו המילה. כשהתחלתי לחשוב עברית עשיתי לי חוק: אין מדברים על העבר. הכול סגור בקופסאות. עם העבר אני לא מתעסק. מרים הסכּינה עם השנים, מטבעה לא אהבה לפטפט. איפה הייתי? החלטתי לעשות סדר. ולזרוק. פעם אחת ולתמיד. למה? כי בּבּינגו יום ראשון זֶבִיק שם עלי יד. החוצפן. החבטה החברמנית על הכתף. האישיאש הורג אותי. והוסיף למדורה אחת מבדיחות הקרש שהביא אתו לתפקיד אב-הַבּית מן המילואים. או מעבודתו הקודמת. מכירת מזרנים.

המפעל פשט את הרגל. זביק צוהל תמיד, בבינגו הוא בפירוש צונף. יש לו עוד פרצוף אחד. הפרצוף השני. לעסקים רציניים. הוא לובש אותו לרגל ביקוריו של השותף הסמוי בעסק. השותף הסמוי אחראי לתחלופה המהירה שמניבה את עיקר הרווח. לפני הכול הוא לובש אותו גם, לפני החתימה על החוזה. רגע לפני הצ'ק הראשון.

או אז הוא סוגר את הדלת למשרד, מסתכל לך ישר בעיניים ומזכיר שוב את עברו כקצין בקבע בקול העמוק. בוודאי ציין זאת באותו נוסח באוזני המתלבטים בבחירת מזרן קפיצים זוגי. הפראיירית התורנית מסמיקה כמו תינוקת, כולם, כולנו מתביישים בעצמנו, לפקפק במילה של קצין? קצין בצה"ל?! ובכן, הקצין הגבוה (אפסנאות, ביררתי) איגף אותי מאחור על קצות הסניקרס החורקים.

איני יכול לסבול את החריקה על השיש. לא חלמתי שאגמור בלובי מרוצף שיש. אני מתעב את היד הכבדה והאדומה,

השעירה. הוא ג'ינג'י, מלח הארץ. בבינגו בראשון הנחית לי את היד על גבי הדווּי. האישיאש. בעל הבית. סחבק. הוא קורא לי סחבק. שילך לכל הרוחות. צרח לי בתוך האוזן תפסתי אותך, מלך. לפני שהספקתי לענות שגם הנ.ק.וו.ד, הגסטאפו והשב"כ חשבו כך, התנופפה אצבע עבה בפרצופי בקצב הנוּ נוּ נוּ המיועד לתינוקות סניליים שסרחו.

אם לא תעביר ליוּדִית את התמונות עד מחר אני נכנס אליך בעצמי, איים אב הבית שלנו לקול צחקוקיהן המתמוגגים של המעריצות. לילי ביניהן. הן מתגודדות סביבו על ההליכונים ומחכות שיחזיר להן את השמש, אבל לא לפני ששיגר לי קריצה, אתה ואני מבינים עניין, מלך, אבל בוא ניתן לנקבות רְפוֹת השכל ליהנות מהסוד הקטן שלהן. הסוד הוא כמובן שיבוצי במסיבת חיים שכאלה לילידי חודש ספטמבר. נדרתי לעזוב את הדיוּרמוּגן המחורבן ולחזור לחיפה מיד אחרי שאטפל בעצמי, הלחצְדַם שוב עלה. עלי לשכנע את פיכטה להחליף לי את התרופות.

"מלך, בלש" מאת בן פול, הוצאת "ידיעות ספרים". 332 עמ'