לא רק רומיאו ויוליה: קרנבל הניוקי של ורונה

באמצע חודש פברואר מצאתי את עצמי בלב הרחוב הראשי של ורונה (Verona) שעל גדות נהר האדיג'ה שבאיטליה, מוקף בהמונים חוגגים ומחופשים. מולי התקדמה עגלה מקושטת להפליא ועליה ראש ענק של ליצן. מאחוריי צעדו "אצילים" בתלבושות מימי הבינים, וברקע ניצב האמפיתאטרון הרומאי במלוא הדרו. מעבר לשער עתיק נראו עשרות עגלות מקושטות, שהמתינו לתורן לצעוד בסך. ניכר היה שבהכנתן הושקעו זמן וכסף לא מעטים. ברחובות הצדדיים עלה עשן צבעוני, ילדים השליכו זה על זה גזרי נייר וקמח, ומכול עבר נשמעו הלמות תופים ומצלתיים.

הקרנבל התחיל בקול ענות חלושה עם מצעדים של ילדי בית ספר, כמה נשים מבוגרות בשמלות מלמלה צבעוניות ופרנסי העיר רכובים על סוסים. ככל שעבר הזמן הופיעו תחפושות מרשימות יותר ועגלות מקושטות יותר. אמנם, לא היה זה קרנבל כאוטי ולא היה בו קצב מסחרר וסערת יצרים, אבל השמחה העממית הורגשה בכל מקום. האנרגיה האקסטטית של פעם פינתה את מקומה לאירוע מאורגן יותר, נשלט יותר, אבל גם ססגוני הרבה יותר. להבדיל מהקרנבל של ונציה היה זה אירוע עממי יותר, שכל מי שרצה יכול היה לקחת בו חלק.

מצעד ילדי בית ספר וגברות בשמלות מלמלה. כך זה מתחיל(צילום: גילי חסקין)

גם בימי חול ורונה היא עיר ייחודית. במרכז העתיק פזורות עתיקות רומיות מרשימות, ולצדן ניצבים הפאלאצי (ארמונות) שבנו שליטי העיר בימי הביניים. אבן הגיר המקומית שצבעה וורדרד מעניקה לעיר העתיקה נופך רומנטי, והופכת אותה לאטרקטיבית במיוחד עבור זוגות. ואם לא די בכך, העיר התפרסמה בעיקר כמקום אהבתם האסורה של רומיאו ויוליה והמונים נוהרים לבית שבו, לפי המסורת, התגוררה יוליה. שם הם מלטפים את השד הימני של הפסל המנציח אותה, ונשבעים בשם האהבה. אין ספק כי המונומנטים ההיסטוריים הללו מעניקים לקרנבל תפאורה מצויינת.

וכך זה ממשיך...(צילום: גילי חסקין)

סיפור שקשור לאדונים, עבדים וישו

מקורו של הקרנבל האיטלקי הוא, כנראה, בסטורנליה - חגיגות האל האטרוריסטורנוס שנחגגו ברוב עם ברפובליקה הרומאית. באותם ימים התרחש טקס היפוך רבתי, במהלכו האדונים היו משרתים את עבדיהם; אחד העבדים היה הופך למלך למשך שבוע, חותם על צווים מלכותיים ושוכב עם פילגשי אדונו. בתום הקרנבל היה מובל העבד לכיכר העיר ונתלה ברוב עם, אות לכך שהסדר החברתי שב על כנו. הקרנבל, כאמור, היה חגם של האדונים, כשם שגם היום, למעשה, הוא חגם של העשירים שמשחררים את הרסן בצורה מבוקרת כדי להשיב את הציבור למקומו הראוי. מכאן, שגם החגיגה הספונטנית ביותר היא שסתום לשחרור לחצים. ייתכן מאוד שמקורו קדום עוד יותר והוא קשור גם לבכחנליות - חגיגות רוויות אקסטזה לכבודו של דיוניסוס אל היין.

עבד כי ימלוך ליום אחד(צילום: גילי חסקין)

את הרעיון הזה הבין היטב מייסד הנצרות, פאולוס, שחיבר בין הקרנבל לבין הנצרות והפך אותו לארבעה ימים של חגיגה עולצת של שכרות, צבע ומין המתקיימת מדי שנה ביום שישי שלפני תחילת הלנט (Lent) - צום ההזדהות של הנוצרים עם התבודדותו של ישו במדבר. מכיוון שההמונים היו אמורים לצום במשך ארבעים ימים (ולסעוד רק בלילות) ולחזור בתשובה - מה טבעי יותר מאשר להשתולל, לזלול, לשתות ולנאוף מעט לפני כן? אמנם עם הזמן התנוון הצום והפך להתנזרות מבשר, אך החג בעינו עומד. באופן לא מפתיע ההתנזרות מבשר גרמה להמונים לאכול בימי הקרנבל בעיקר בשר, שנחשב למזון האלים. מסיבה זו, סוברים רבים, כי מקור המילה קרנבל באיטלקית הוא במילים הלטיניות carnem שהוראתה "בשר"ו-vale, שמשמעה "פרידה", כלומר, פרידה מהבשר. לדעתי, מקור המילה הוא דווקא בצמד המילים:"carrusnavalis", שמה הרומי של העגלה, ששימשה בפולחנו של דיוניסוס ופירושו "ספינת השוטים" והוא קשור לפסטיבלי אביב קדומים, שהיו מלווים במעשי פריצות.

כל זה בגלל צום?(צילום: גילי חסקין)

אבי הניוקי: סנטה קלאוס של ורונה

במקרה של ורונה, תרמו למסורת הקרנבלית סיבות נוספות: מספרים על עשור קשה במיוחד שהתרחש בין השנים 1531-1520. נהר אדיג'ה עלה על גדותיו וגרם לשיטפון חמור בעיר ולתהפוכות פוליטיות, שהובילו את אזור ורונה מוכה המלחמות לחורבן והותירו את המקומיים חסרי כל. מחיר הקמח עלה והרקיע שחקים, ופרנסי העיר ונציגי ונציה שחששו מזעמם של תושבי רובע סן זנו (San Zeno) העני - החליטו להעניק להם מוצרי מזון בסיסים, בעיקר קמח, להכנת ניוקי (gnocchi), מאכל עממי מקומי, העשוי מקמח ומחית תפוחי אדמה, חתוך לפיסות קטנות המבושלות במים רותחים ומוגש במגוון של רטבים, בעיקר רוטב עגבניות או רוטב בשר (סוס). האציל תומאסו דה ויקוTommas) o Da Vico), שהיה מגדול התורמים, קבע כי מזון עניי סאן זנו, דיינו הניוקי, יחולק מדי שנה ביום שישי שלפני פתיחת הקרנבל.

פעם הוא היה זול. ניוקי(צילום: ירון ברנר)

ואכן, מאותה עת, מדי יום שישי שלפני הקרנבל צועדת תהלוכה גדולה ברחובות ורונה עד לכנסיית סן זנו ההדורה, שם ניצבים דוכני מטבח מאולתרים המאכילים בניוקי כל דורש. את התהלוכה מוביל "פאפא דה ניוקי"(Papa de' gnocco), אבי הניוקי, שמראהו כמלך גדול בעל זקן לבן, חבוש במצנפת אדומה ולבוש מכנסיים בצבע שנהב מקושטות בתריסר פעמונים. לרגליו הוא נועל מגפי עור לבנים, מעוטרות בפונפונים מצמר אדום. מזכיר את סנטה קלאוס, אך שמן יותר ונלעג יותר. על גבו חטוטרת שצורתה כצורת ניוקי, ובמקום שרביט הוא אוחז מזלג ענק ובקצהו ניוקי. התחפושת, שנתפרה במיוחד לרגל האירוע במילנו ועולה הון עתק, אינה רכושו הפרטי של הלובש אותה, אלא של העיריה השומרת עליה בכספת מיוחדת משנה לשנה. יודעי דבר מספרים כי לבישת הבגד אורכת כחצי שעה.

אבי הניוקי או מתחזה?(צילום: גילי חסקין)

מסורת המסכות החלה בשלב מאוחר יותר. רובן לועגות לאצילים ולמושלים האוסטרים ששלטו בורונה מאז ועד איחודה על ידי איטליה, והן מזכירות יותר את הסגנון המרכז אירופאי מאשר זה האיטלקי. האירוע העולץ התחיל כאירוע חד יומי, שהתקיים מדי שנה ביום שישי, אך עם הזמן הורחב גם לימי שבת וראשון וכולל גם תחרות שייט על נהר האדיג'ה (Adija) ותהלוכה חגיגית נוספת, העוברת ברחובות העיר בימי שבת. מצעד המסכות הססגוני, בו משתתפות תזמורות מהעיר ומהסביבה שמוסיפות למפגן המחופש גם עליצות וקצב, יוצא מפיאצה ברה (Piazza Bra) ונע לאורך מסלול של 6 ק"מ עד לכנסיית סן זנו. כל אחד מרובעי העיר מיוצג בתהלוכה ובוחר לעצמו נושא ייחודי. כיום, גם מקומות עבודה, בתי ספר וארגונים חברתיים מיוצגים בתחפושותיהם. 

כי אם אפשר לשמוח, אז למה לא בעצם?

מזכיר קצת את ציק וג'וק שלנו, לא?(צילום: גילי חסקין)

האתר של גילי חסקין