טרנסניסטריה, הגיהנום: הילדה שראתה את המוות
היא עמדה בפני כיתת יורים, נשלחה לצעדת המוות, שרדה ברעב ובקור. לאה קאופמן איבדה הכל בשואה, ובנתה עצמה מחדש - תוך שהיא מתבצרת בשתיקה ארוכת שנים. עד לאחרונה: "אמא שלי אמרה לי שאני חייבת לחיות, לזכור ולספר לעולם. לא הבנתי את המילים, ידעתי רק שאסור לי למות"
לאה קאופמן ראתה את המוות, הריחה אותו וחייתה אתו מרגע הפלישה הנאצית לטרנסניסטריה. חמישים שנה היא נעלה את הריחות ואת הזוועות בתיבת הזיכרון, עד שלא יכלה עוד. את כל כוחותיה אזרה כדי להנחיל למשפחתה את סיפור הישרדותה הכמעט בלתי אפשרית, בכוח האמונה שמחייה אותה על אף השואה – ובגלל השואה.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
"במלחמה הזאת, להישאר יהודי היה קידוש ה', כי זאת הייתה מלחמה על היהדות", היא אומרת ל-ynet ו"אורות - טלוויזיה יהודית". כילדה במשפחה של שבעה ילדים, לאה הקטנה כלל לא הבינה שפרצה מלחמה, אף שבביתה אירחו פליטים נסערים שהגיעו מפולין. באחת השבתות, באמצע הקידוש, החרידו דפיקות חזקות וזעקות ברומנית את שלוות השבת. "אבא שלי סימן לנו לברוח ולהתחבא, אבל זה לא עזר", היא נזכרת. "הרומנים דרשו את הילדים. הוריי הוציאו אותנו".
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- פראג: "האווירה היום - כמו בשנות השלושים"
- לא התחתנת? המועצה המקומית תשדך לך
"אמרו לי: אתה לא יכול להיות גם יוצר וגם דתי"
המשפחה נשלחה לעמוד לפני כיתת רובים. "עצמתי את העיניים, והתחלתי להגיד 'שמע ישראל'. לא בכיתי בכלל, ואמא ואבא אמרו שעוד מעט נהיה ביחד בגן עדן. אבל כנראה שהקב"ה לא היה מוכן לקבל אותנו לגן עדן, כי מפקד כיתת היורים צרח: 'תורידו את הרובים', הצביע על אמא שלי שהייתה מיילדת במקצועה, ואמר: אתם רואים את האישה הזאת? בלידה שלי אמא שלי ואני היינו בסכנה גדולה של מוות, והאישה הזאת הצילה אותנו. אני לא יכול להרוג אותה".
"ידעתי רק שאסור לי למות"
קאופמן שרדה עוד כמה חודשים, והוצאה עם משפחתה לצעדת המוות. סביבה נורו אנשים שהכירה, והמוות היה בכל פינה.
"הרגו את אבי, ואת אחיי לקחו 'לעבודה' ושוב לא ראיתי אותם. נותרתי עם אמי ואחיותיי ברעב קשה... יום אחד ראיתי שהבנות לא זזות. שאלתי את אמי אם הן ישנות, והיא ענתה: הן מתו.
"יצאתי לחפש אוכל, וכשחזרתי מצאתי את אמא שלי מוטלת מתה על הרצפה, אפילו בלי בגד לגופה. בכיתי מרה, ושאלתי מי רוצה לקנות את האוכל שבשקית, כי רציתי לקנות בגד לכסות בו את אמא ואת אחיותיי".
כשבראשה מילותיה של אמה, החליטה קאופמן שהיא תשרוד: "אמא שלי אמרה לי שאני חייבת לחיות, לזכור ולספר לעולם. לא הבנתי את המילים, ידעתי רק שאסור לי למות, ואין לי ספק שה' היה איתי בכל צעד ושעל".
שתיקה נוגה
את שארית המלחמה היא שרדה במסתור אצל משפחות רומניות, ולאחר שהסתיימה - כשהיא בת 16 בלבד - נשלחה לקנדה על ידי הקונגרס היהודי הקנדי, ללימודים באקדמיה - והפכה למורה. היא סכרה את פיה וסירבה לשתף את שעבר עליה, אך האתגר הגדול ניצב לפתחה כשהוחלט להכניס לתוכנית הלימודים את נושא השואה.
"לא יכולתי לספר להם מה שעיניי ראו. אמרתי להם, כל מה שאגיד לכם - זה אמת, וזכרו שזו רק טיפה בכוס מים. אפילו לא טיפה. כשהמנהלת שאלה: מה עשית לילדים היום? אמרתי לה: סיפרתי על אחד. כך צריך ללמד שואה - על אחד!"
המשפחה שהקימה היא, עבור לאה קאופמן, הנקמה האולטימטיבית. "זכיתי לא רק להישאר בחיים, אלא לבנות את השבט שלי", היא אומרת. "אבל לא שיתפתי את ילדיי. הם שאלו, ואני אמרתי להם: כשתגדלו. לא רציתי שהם יהיו אומללים".
השתיקה הופרה לאחרונה כשקאופמן תיעדה את סיפור חייה בספר "לחיות, לזכור ולספר לעולם". "קראתי לו כך לפי הצוואה של אמא שלי". כמי שנטלה על עצמה שליחות, נפגשת לאה עם חיילים ובני נוער, ובגבורה עילאית מספרת את סיפורה: "חייבים לספר, אני מרגישה התחייבות כלפי למתים".
לפנייה לכתב/ת 
