לא היה כביש: הסבלים שסחבו מכוניות בהרים
לפני 60 שנה, עשרות פורטרים היו מעמיסים מכוניות על הידיים וצועדים איתן בהרים מהודו לנפאל. איך מטפסים 5 שבועות עם מרצדס על הגב?
דהאן בהאדור גולה, בן 92, הוא ככל הידוע השורד האחרון מדור של פורטרים - סבלים - שסחבו בידיים מכוניות יוקרה, צעדו איתן ברגל דרך מעברי ההרים התלולים, והעבירו אותן עד לשליטי נפאל בקטמנדו.
עוד חדשות בעולם :
- מדוע סין מנסה להכחיד את "פיקאצ'ו"?
- הנסיך מסתבך: "10,000 ליש"ט עבור מין"
- התעוררה באמצע ניתוח מוח: "אז איך הולך?"
- בעזרת מתנפח: כך ננחת על מאדים?
לפני שנפאל סללה את הכביש המהיר הראשון שלה ב-1956, רק בבירה היו כבישים סלולים, ופורטרים כמוהו היו הדרך היחידה להעביר מכוניות עבור שושלת ראנה העשירה. כשגולה החל לעבור כסבל בגיל 20 הוא כלל לא שמע על קיומו של מכשיר הפלא הנקרא מכונית, ובוודאי שלא ראה אחד כזה.
מנגד, בני שושלת ראנה יכלו להרשות לעצמם לא רק להתרווח במכוניות מרצדס ופורד, אלא גם לשלם לעשרות פורטרים כדי שיסחבו אותן דרך ההרים מהודו. החיבה שלהם למכוניות יוקרה הייתה כה ידועה, עד שב-1939 העניק אדולף היטלר מרצדס בנץ לשליט נפאל דאז, ג'ודהא שומשר ג'ונג בהאדור ראנה, כדי לשכנע אותו להשאיר את לוחמי הגורקה הנפאליים הידועים לשמצה בלתי מעורבים במלחמת העולם השנייה.
היום הראשון של גולה בעבודה החל בשעה חמש בבוקר. אחרי שקשר עצים זה לזה כדי ליצור מנשא במבוק למכונית, הוא ו-63 סבלים אחרים העמיסו את המכונית על כתפיהם והחלו לצעוד. לבושים בבגדי כותנה עבים הם שרו "למשוך, למשוך, להניע אותה קדימה", ופילסו את דרכם במעברים התלולים של ההרים, חצו נהרות גועשים ועברו דרך שנמשכה כחמישה שבועות.
"אחרי שהיינו מוסרים את המכונית לנהג הוא היה מניע אותה והיא הייתה מתעוררת לחיים", הוא מספר, "זה היה כמו לראות מישהו עושה קסם".
נפאל היא אחת המדינות המבודדות בעולם מבחינה גאוגרפית, ובאותם ימים היא הייתה כמעט בלתי נגישה באמצעות התחבורה המודרנית. בשנים הבאות סחב גולה כמה מכוניות, והיה נח רק יומיים בין המשימות השונות. הוא היה מרוויח כ-25 רופי (רבע דולר) בחודש, כסף שהספיק לו כדי לבנות בית שהוא חולק כעת עם אחד מנכדיו ועם משפחתו.
"היינו צריכים לדאוג למכוניות ולשמור עליהן בדרך למעלה וכשחצינו נהרות, בעודנו לוקחים פניות חדות", הוא מספר, "אבל היה לנו כיף - היינו כולנו צעירים, היינו חברים וכל יום היה מרגש".
העבודה שלהם הסתיימה כשנבנה כביש טריבהובאן המחבר בין עמק קטמנדו לעיר בירגונג' שבדרום, ליד הגבול ההודי. "הם בנו כביש ובזה זה נגמר - הם לא היו זקוקים לנו יותר". שולשלת ראנה כבר איבדה את השלטון, אבל הכפר צ'יטלנג כמעט לא השתנה.
"לא היה לנו בית ספר, לא היו כבישים, רופאים או שירותים. אף אחד מהמלכים לא עשה דבר עבורנו", הוא אומר. כשנפאל ביטלה סוף סוף את מוסד המלוכה והפכה לרפובליקה ב-2008, אחרי תנועת מרד מאואיסטית שפעלה במשך עשר שנים, גולה השתוקק להצביע בבחירות הראשונות של המדינה אחרי המלחמה.
למרות ייאוש גדול מהכישלון של ממשלות נפאל להסכים על חוקה לרפובליקה החדשה, הוא נותר אופטימי לגבי עתיד המדינה. "הכול טוב יותר עכשיו, יש לנו חשמל, מים ואוכל. חוץ מזה, אם אתה לא אוהב את הממשלה - אתה יכול לסלק אותה. בעבר לא יכולנו לעשות כלום".
כיום גולה הוא אלמן שהתחתן שלוש פעמים, ויש לו יותר נינים מכפי שהוא יכול לזכור. הוא מציג לראווה שפם עבות ומספר כי הוא עדיין מתעורר
מוקדם כדי לצעוד בגבעות בבוקר. לדבריו כל עמיתיו מאותם ימים הלכו לעולמם בששת העשורים שעברו מאז שסחבו מכוניות. בזמן הזה, הוא לא היה בתוך מכונית אפילו פעם אחת.
"אני מניח שמכוניות היו דבר שימושי עבור המלכים שלנו, אבל לי אין בזה צורך. לא מעניין אותי לנסוע במכונית, אני שמח יותר בבית. בכל מקרה, אני זקן מדי להרפתקאות עכשיו".
לפנייה לכתב/ת 
