תרגיעו, ומהר - אתם הורסים את הילדים

זה התחיל בטפטופים, אבל פתאום שמתי לב שהורים שכחו מה זה להיות הורים. היינו כבר הורי הליקופטר, אחר כך היינו הורים נמרים ועכשיו הפכנו להיות הורים מגזימים. בגלל הרצון "שהילדים רק יהיו מאושרים", אנחנו שוכחים שאנחנו צריכים לחנך אותם - ולהיות המבוגר האחראי.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

וזה חוצה מגזרים, עדות ואזורי מגורים. ובלי לשים לב, הפכנו להיות נהגי בוס, קניינים - ובסוף אנחנו צריכים גם לבקש 200 פעם כל דבר. ומבקשים. ועוד פעם מבקשים. ואז מבקשים שוב. ואז מרימים ידיים ולא שוכחים לומר שהילדים של היום הם "בלתי אפשריים".

עומס בשיעורי הבית? זה הזמן לעצומה למורה! 

אבל איך הם הפכו להיות כאלה? בגללכם! כן, כן, אתם. אל תסתובבו לאחור, אתם האשמים. אתם אלה שמתעקשים להגזים בכל דבר. הילדים רוצים לשתות? רק מים מינרלים ממורדות האלפים.

הילדים לא רוצים להתלבש לפני היציאה ליום גשום וקפוא? נפתח תיאוריה על חום גוף או רגישות חושית במקום לומר להם להתלבש כי קר וכי חורף ובעיקר, כי אנחנו ההורים.

הילדים לא רוצים ללכת לישון? בואו נפתח בטקס שינה, הירדמות והתעוררות, במקום להגדיר גבולות ברורים. יועצות שינה (ועם כל הכבוד להן) הן רק הסנונית הראשונה שעושה עליכם סיבוב. מה השלב הבא? יועצת עפעוף או אולי יועצת פיהוק?

וההגזמה לא עוצרת רק פה. שכחנו כבר מזמן את דרך הפשרה וההיגיון, והילדים לגמרי מחקים אתכם. הירקות והפירות נפלו לבוץ, נעבור לאכול ירקות אורגניים. המורה צעקה על הילד בבית הספר, נעביר אותו לבית ספר אחר בשיטה בה "ניתן לילד לעשות מה שהוא רוצה", כי הוא צודק. הילד לא הכין שיעורי בית, נשלח עצומה על העומס בלימודים. בקיצור, אתם מגזימים!!!

מגזימים, כי אתם מבלבלים בין אהבה, והרצון לתת ולהעניק לילד שלכם, שכל ההורים (הרוב, לפחות) חולקים אותו, לבין אי הצבת גבולות ברורים, שזו הנתינה הכי גדולה שתוכלו לתת להם. ובעיקר, בצורה שפויה.

וכשאתם כבר מציבים גבולות, אז אתם מגזימים לכיוון השני. נטפלים לשעות הצפייה שלהם (מי אמר שילדה שיודעת בעל פה את כל הפרקים של בוב ספוג, אחרי שראתה אותם 300 פעם - לא מפתחת את הזיכרון? ואם זה באנגלית, אז הם לומדים שפות - וזה לגמרי מניסיון) ובודקים ב-700 עיניים כל דבר שהם מכניסים (או לא) לפה.

נסיכים יש רק באגדות 

אז אני חייבת לומר לכם, מתוך ניסיון רב שנים מגובה במחקרים, אתם יודעים מה, אפילו מחקרים חובקי עולם - אף ילד לא יוצא נורמלי אם ההורים שלו יושבים לו על הווריד. אתם לא מנתקים את חבל הטבור (פיזית ונפשית כאחד), ואז מתלוננים שהילדים לא מפתחים עצמאות, לא מפתחים רגישות, לא מפתחים סובלנות.

אי אפשר לפתח סובלנות אם הילדים הם "נסיכים" מבטן ומלידה ויודעים את זה, כי בכל יום אנחנו דואגים להזכיר להם את זה, וגם לומר להם. וכן, זה לגמרי לא שם חיבה, אלא נזק ממשי לדרך בה הם רואים את העולם, ואת עצמם בתוכו.

אחד המשפטים הכי נפוצים בבית הוריי היה (ולפעמים עד היום) ש"בחוץ אולי יש דמוקרטיה,

אבל בבית פנימה זו לגמרי דיקטטורה". אז אולי זה קצת מוגזם,  אבל הרעיון ברור. כי מרוב דמוקרטיה שאתם מנסים להעניק לילדים שלכם, עולה ריח מבאיש של שוחד בחירות ממשי.

כן, זה ברור לי. הרעיון של יחסי הורים-ילדים, הוא כל כך פשוט, שהוא פשוט מטעה. יש לכם תחושה שאתם הולכים ליפול בשלב השאלה המכשילה, אבל הנה הבונוס - הילדים שלכם רוצים, אפילו יותר משאתם רוצים, שפשוט תגידו להם מה לעשות.

כן, הם יתווכחו ויתנגדו, כי זה מה שהם עושים. נו, אז מה? זה התפקיד שלהם. אבל בואו רגע נחזור לתפקיד שלכם, שצריך להיות הכל - חוץ מלהגזים ולחפש פתרונות ותשובות בלה לה לנד.