החורף רע להם

החורף טוב לעשירים. לכאלה שיכולים להסתער על רשתות השיווק להצטייד במזון בכמות כפולה, לכאלו שיכולים לקנות גם מפזרי חום גם קמינים וגם להפעיל מזגן כשקצת נהייה להם קר, לכאלו שהילדים להם לבושים בשכבות של צמר ופליז שיש להם גם כובע גם כפות וגם מגפיים ואז הם יוצאים להצטלם בשלג, לכאלו שלא נוסעים בתחבורה ציבורית ומכוניתם נוסעת במהירות לבית המחומם מעלה סילוני מים לכל עבר מבלי שהם נרטבים כלל.

עוד בערוץ הדעות של ynet

צרפת טומנת את ראשה בחול / אפרים הררה

החורף טוב לכאלו שיכולים להרשות לעצמם לא ללכת לעבודה והם משחקים משחקי חברה עם הילדים על השטיח. לכאלו שיכולים לאכול מרקים עשירים, תבשילי קדירה ולכאלו שיכולים לשכוח את הדוד דולק יום שלם כדי שיהיו מים חמים לכולם.

חורף באזור נחלאות בירושלים(צילום: גיל יוחנן)

אני נמנית ברוך ה' עם אלו, אבל שונאת חורף. כל רעם מכווץ לי את הלב וכל ברק מפלח לי את הנשמה. אני יושבת בבית המחומם וחושבת על אלו שאין להם בגדים חמים, שאין להם כסף להדליק חימום, שאין להם מספיק שמיכות, שאם אין שמש אין להם מים להתקלח ושחושבים פעמיים אם להפעיל את הקומקום החשמלי בשביל כוס תה פשוט בלי סוכר.

התקשורת מצלמת ילדים שבעים לבושים בבגדים חמים משתובבים בשלג, היא משתמשת במילים "מחכים", "מצפים" ו"מייחלים" לשלג ונותנת תחושה שמדובר ביום חג לכ-ו-ל-ם. אז זהו, שלא. היא לא מראה ילדים בבני ברק שממשיכים ללכת בסנדלים עם גרביים גם בעיצומה של הסערה. היא לא מראה ילדים בבית שמש שמצטופפים במיטה אחת כדי לחסוך בעלויות חימום. היא לא מראה ילדים רעבים בירושלים שבחורף רעבים הרבה יותר. גם את העיניים העצובות של אימא שלהם היא לא מראה.

מדינת ישראל היא מדינה של פערים עצומים ואין כמו החורף כדי להמחיש אותם. מצד אחד הטייקונים שמשווים את היסטריית השלג בלבנט לסקי באתר המפנק שהרגע חזרו ממנו ושאוטוטו יסעו אליו שוב. מצד אחר הנשים החרדיות (והערביות) שמחכות לאוטובוס שלא בא ומבוססות בשלוליות ברגל בדרך לעבודה שהן לא יכולות להרשות לעצמן להפסיד. הן הנמלים הפועלות של כולם, של הגברים החרדים, של אנשי העסקים, של החברה כולה. הן הסינים של החברה הישראלית. הן כורות הפחם המודרניות. נמלים? הנמלים על פי המשל המפורסם עמלות בקיץ בשביל ליהנות בחורף מהרווחים. אני פשוט לא יודעת מי נמצא מתחת לנמלים בתחתית שרשרת המזון.

הבעיה של הנשים והילדים הללו שמתעצמת בחורף היא לא יוקר המחיה אלא השכר הנמוך הנמוך מדי שהן מקבלות על עבודה קשה ומפרכת. הבעיה של הנשים הללו שהן אצבע אוטומטית בקלפי, שבויות בידי עסקנים שדואגים להם לתחבורה נאותה רק כשקשה להן להגיע לקלפי ביום הבחירות.

אתם חושבים שיש סיכוי שננגב את השמשה מהאדים ונראה אותן באשר הן שם? חושבים שיש סיכוי שב-17 במרס נזכור אותן ונפנים שאי-שוויון כלכלי מוגזם פוגע לא רק באוכלוסיות החלשות והמוחלשות אלא גם בדמוקרטיה?

הכותבת היא עמיתת מחקר בשחרית וממובילות הקמפיין "לא נבחרות לא בוחרות"

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il