אז איפה באמת הכסף?
מדברים על יוקר המחיה אבל לא על ההפרטה. מדברים על הגז אבל לא על השימוש ברווחים. האם אין לנו זכות לדעת מה המפלגות חושבות על כך?
הקדמת הבחירות בכשנתיים עולה לנו הרבה מאוד כסף. העלות הישירה של תפעול יום הבחירות ומימון המפלגות היא כחצי מיליארד שקלים. יום שבתון למשק ביום הבחירות מהווה הפסד תוצר של כמיליארד וחצי שקלים. בנוסף, משרדי הממשלה החברתיים כמו הבריאות, החינוך והרווחה, לא יוכלו לקבל את תוספות התקציב שהובטחו להם, עד שיאושר תקציב המדינה ל-2015 באיחור רב - כנראה באמצע הקיץ.
עוד בערוץ הדעות של ynet
האינטרס הציבורי בשחרור אתי אלון / בועז סנג'רו
סיוט בקו 143 / גל קולוג
אז אם כבר השקענו את כספי המסים שלנו בצורה כל כך לא נבונה, כדאי שננצל את ההשקעה כדי לדון במה שחשוב באמת ונלחץ על המפלגות לתת תשובות לשאלות הגדולות. מהם הדברים החשובים ביותר העומדים על הפרק שאינם תופסים מקום ממשי בשיח המפלגות? הנה כמה דוגמאות:
מדברים הרבה על ביטחון - אבל לא מדברים על כך שאנחנו מחמיצים הזדמנות היסטורית. העלייה של האיסלאם הקיצוני וההתרחבות של דאעש היא הזדמנות לחזק את העמדה של ישראל בעולם וליצור ברית של מתונים. ייתכן שדווקא כעת אפשר לבנות באופן יצירתי תנאים שיובילו להסכם שלום בר קיימא ויקנו ביטחון אמיתי, שכן המחלוקת האמיתית כיום והמאבק ברחבי העולם אינם בין ימין לשמאל אלא בין קיצונים למתונים. במקום זאת ישראל מבודדת את עצמה מבחינה מדינית, וממחזרת פתרונות צבאיים שמובילים אותנו ממבצע למבצע שתמיד נכשל במשימתו לייצר הרתעה, "לחסל את הטרור" ולהביא שקט לאורך זמן לתושבי הדרום.
מדברים הרבה על יוקר המחיה - אבל לא מדברים על התהליך המהיר של ההפרטה שישראל עברה ועוברת. המשכורות הנמוכות וחוסר הביטחון התעסוקתי הם תוצאה ישירה של מיקור החוץ והחלשת ארגוני העובדים (שאמנם מראים סימנים של התאוששות בזמן האחרון). מתי טוב להפריט ומתי זה מזיק? כיצד מפקחים על שירותים מופרטים? מדוע לחשוב שמדינה שאינה יודעת לנהל ולכן חייבים להפריט תדע לפקח? יש לקחת בחשבון שמשרות מתגמלות מאוד בתאגידים מחכות לרגולטורים מיד עם עזיבתם את המגזר הציבורי. מדוע ההפרטה היא כמעט תמיד דרך חד-כיוונית וקשה מאד להפוך אותה גם כאשר ברור שהשירותים המופרטים עולים למדינה יותר כסף ונותנים שירות פחות טוב - כמו למשל המקרה של אחיות בתי הספר.
מדברים הרבה על הגז - ולא מדברים על כך שהרעיון הנפלא של צבירת רווחי הגז בקרן לאזרחי ישראל שמטרתה השקעת הכספים בראייה ארוכת טווח ותוך דאגה גם לדורות הבאים, סורס מעוצמתו כי הוכנס בו סעיף המאפשר לממשלת ישראל להשתמש בכספים בשעת חירום. האם יש שנה שאין בה שעת חירום במחוזותינו?
ובאותו נושא - מדברים על כך שהגז אמנם שייך לציבור אבל המשקיעים סיכנו את כספם ולכן חלקם העצום ברווחי הגז מוצדק, ושוכחים שכל הדיבור על התמלוגים והמסים מתחיל רק אחרי שהמשקיעים קיבלו פיצוי גבוה על השקעתם, ושיש הבדל בין חיפושי גז שהם תחום השקעה מסוכן ביותר לבין פיתוח של מאגרים שכבר התגלו שהוא השלב בו אנו נמצאים כעת. מדוע המדינה לא יכולה להשקיע בעצמה בפיתוח? מדוע שכספי הפנסיה של כולנו לא יהיו מושקעים בחברה ממשלתית שתפתח את המאגרים לטובת הדור הנוכחי והדורות הבאים?
ושאלה אחרונה ומרכזית מאוד: מדוע בישראל של שנת 2015, מדינה עשירה עם תמ"ג לנפש מהגבוהים בעולם, הפערים החברתיים הם מגבוהים בעולם המערבי? מדוע כאשר יש עלייה בפריון (ויש), רוב העובדים אינם מקבלים את חלקם בעלייה? מדוע חלקו של המגזר הציבורי אינו גדל בהתאם לעלייה בתמ"ג ולמרות שהחברה שלנו נהיית עשירה יותר התקבעה התפישה שאין אנו יכולים להגדיל את השקעותינו בדברים החשובים ביותר: חינוך, בריאות, רווחה, תרבות וסביבה?
האם בתקופת בחירות אין זו זכות בסיסית שלנו כמצביעים לדעת מה עמדת כל אחת מהמפלגות בנושאים הללו? מן הראוי שהתקשורת תדרוש מהמועמדים להנהגה לא להתחבא מאחורי ססמאות אלא לתת תשובות ברורות על השאלות המעצבות את חיינו.
ד"ר ליה אטינגר, ממובילי צוות כלכלה וחברה ב"שחרית"
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
