"הרבי הציוני" שחסידיו נטשו אותו, ונספו

אדמו"ר בגיא ההריגה

הסרט הקופצני והמטושטש בשחור לבן, שיוקרן הערב (ה') במסגרת הסרט התיעודי "ילדי התקווה ממונקאטש (סרטה של איטה גליקסברג בערוץ הראשון) - הוא מזכרת כמעט יחידה "מהעולם ההוא". הוא מתעד את העיירה היהודית, ובתוכה את החצר החסידית של מונקאטש. מרבית המשתתפים בו מצאו את מותם רק עשור אחר כך. הסרט הוא גם תיעוד נדיר במיוחד של כלל אדמו"רי ורבני העולם באותם הימים, שבאו ליטול חלק בחתונת ביתו היחידה של האדמו"ר, עם העילוי הפולני שנבחר כממשיכו.

"האמין שמי שיושב ולומד תורה - שישב וילמד, ושלא יגעו בו. אבל מי שלא יכול ללמוד באמת, שיתגייס ויגן על המדינה". הרב עם חיילים בסיני

"אבא היה אדם מיוחד מאוד", מספר בנו, השופט בדימוס יאיר רבינוביץ'. "כשישבתי עליו שבעה, הגיעו לניחום

אבלים אדמו"רים רבים. כולם אמרו שאבא היה בעיניהם 'גדול הדור'. אמרו לי שעם מותו הסתיים פרק היסטורי שלם בתולדות עם ישראל".

בשנת 1938 כבשו ההונגרים את האזור, וגירשו את כל האזרחים הפולנים בחזרה למדינתם. בין המגורשים היה האדמו"ר הצעיר. במסגרת עדות שנתן ב"יד ושם" עשרות שנים אחר כך, תיאר כיצד באורח זוועתי ביותר חיסלו הגרמנים 80 אלף יהודים באמצעות מכונות ירייה, על סף גיא הריגה עצום בגודלו.

"יש לי תמונות", הציג את המחזה מעורר הפלצות של ערימות גופות. "כשנשאל מהיכן השיג את התמונות, השיב: "מקצינים הונגריים שהיו מעוניינים שהדברים יצטלמו ויובואו לידיעת העולם, אך תגובה לא באה".

החסידים שלא שמעו לרבם

בהיותו פליט פולני, לא יכול היה האדמו"ר לשוב אל מונקאטש, אך השלטונות איפשרו לו להתגורר בעיר הבירה בודפשט, שם הנהיג את הקהילה ההונגרית כולה. בחודש מרץ 1944, סמוך למועד כניסתם של הנאצים להונגריה וחיסול יהודיה במחנות ההשמדה, עמד על בימת בית הכנסת הגדול בבודפשט, וקרא ליהודי הונגריה לעזוב מיד את אירופה ולעלות לישראל.

כל יהודי העיירה הגיעו לחתונה. עשור אחר כך, איש כמעט לא שרד(צילום: הערוץ הראשון)

"לאבא שלי היו קשרים טובים עם השלטונות ההונגריים", מספר רבינוביץ'. "אחת השרות בשלטון ההונגרי באותם

הזמנים, סיפרה לאבא שהגרמנים הפסידו ברוסיה, ובדרך חזרה לארצם הם מתכננים לעבור דרך הונגריה ולכבוש אותה".

האדמו"ר לא שקט על שמריו: "הוא הודיע לכל מי שרוצה - שיש בידיו אשרות לארץ ישראל, דרך אותה שרה שהבטיחה לספק להם את כל הדרוש. היא גם אפשרה לאבא לצאת מהונגריה עם כל כלי הכסף שהיו ברשות המשפחה, ועם הספרייה הענפה של ישיבת 'דרכי תשובה' במונקאטש, ולהגיע לארץ דרך טורקיה. מי שנענה לקריאתו של אבא, ניצל. רבים ניצלו בדרך זו, ויש הוכחות לכך".

למה אבא בחר לעזוב את האדמו"רות?

"כל חיי שאלתי אותו את השאלה הזו, ובמספר רב של הזדמנויות - אך רק סמוך לפטירתו הוא הסכים לענות לי על כך. הוא אמר לי: 'אני הייתי הרעבע (כינוי לאדמו"ר), ואני קורא ליהודים לעלות אחרי לארץ ישראל, ומתריע בפניהם שהנאצים מגיעים תוך פרק זמן קצר להונגריה - והם מסרבים לשמוע בקולי? אם אני רעבע, לא אמורים להרהר אחר דבריי'. אגב, התגובה של החסידים לקריאתו הייתה קשה. הם אמרו לו, 'רבי, אם אתה צריך כסף, אז תבקש. למה אתה מפחיד את כולם סתם?'"

הרבי הפך לציוני

במסגרת הסרט "ילדי התקווה ממונקאטש", על ילדי העיירה ההיא - משחזרת חדווה ארז, בת העיירה: "באתה שנה בערך, הגיע זאב ז'בוטינסקי לנאום במונקאטש. כל תלמידי הגימנסיה הציונים התאספו, והשמועה אמרה שגם הרב הצעיר מסתובב שם, ומנסה להקשיב לנאום של ז'בוטינסקי".

רבינוביץ' מספר כי עם פטירתו של האדמו"ר הזקן, הוחלפה העוינות הגלויה ששררה בין הציונים לחסידים בעיירה, בפיוס. מי שהביא לשינוי היה היורש, הרב רבינוביץ': "הוא היה הגשר שקישר בין הקצוות. הוא ראה את כל היהדות כאחת, ואת כל היהודים – כיהודים, וכך הפך למנהיג הקהילה האורתודוקסית ההונגרית כולה לפני השואה. הוא סירב להגיע לניתוק טוטאלי בין הקבוצות והזרמים, והיה הגשר שאפשר הידברות ביניהם".

וזה בניגוד לעמדת חמיו, האדמו"ר המנוח?

"בהחלט. החם שלו שלא רצה שום קשר לציונים בשעתו, ותמך בעמדת האדמו"ר מסאטמר שרק בביאת המשיח יהיה מותר לעלות לארץ ישראל. אבל אבא שלי עלה לישראל, ולא זו בלבד - הוא לא היסס להגיד שאין קיום יהודי בטוח בשום מקום מלבד בארץ ישראל. על זה קמה כמובן סערה מאוד גדולה בחוגים הקיצוניים".

"אם זה לא קידוש ה', אני לא יודע מה כן"

השינוי החד בעמדתו של האדמו"ר הצעיר לא עבר בשתיקה. עלייתו ארצה לא התקבלה בברכה, ופרק זמן קצר

לאחר מכן, הוא נאלץ לעבור לסן פאולו שבברזיל עקב קשיי פרנסה, ושם כהן כרב ראשי והקים קהילה יהודית ענפה. "אבא כינס שם את שארית הפליטה שהגיע אחרי השואה", מתאר רבינוביץ' שהיה אז ילד צעיר. "הוא דאג להם לכל דבר, ובכלל זה לחיים יהודיים, אוכל כשר ובית כנסת. הוא מל בעצמו מעל ל-3,000 יהודים".

אך הקרע הסופי והמשמעותי עם אנשי החצר הישנה, לא איחר לבוא: "מה שהביא לפיצוץ, היה ההחלטה של אבא שלי ללמוד באוניברסיטה המקומית. זה היה מבחינתם משהו בלתי ניתן להבנה. הוא היה מוכשר ביותר, ורכש תואר מתקדם בהצטיינות. אני זוכר את עצמי כילד קטן מגיע אתו לאולם הענק לרגל קבלת התואר. אבא נכנס בלבוש החרדי המסורתי, בגאווה גדולה, ואולם שלם של פרופסורים לא יהודים עמד על הרגליים והריע לו ממושכות. אם זה לא 'קידוש ה'', אז אני לא יודע מה כן".

המחיר היה מיידי: אחיו של הרב רבינוביץ', משה יהודה לייב רבינוביץ', שהתגורר באותה העת בארצות הברית - הוכתר בשנת 1963 לאדמו"ר החסידות, תפקיד שאותו הוא נושא עד היום. "זה היה כמובן בניגוד לרצונו של אבא, או ידיעתו".

יש לך קשר איתו היום?

"יש קשר, בכל זאת משפחה. אבל קורקטי מאוד".

טיש בתעלה

על אף הקריירה העניפה של רבינוביץ'-הבן, הוא מרגיש גם היום שכל קיומו מוקדש לאביו, שבסופו של דבר הגשים

את חלום העלייה ארצה בשנות השישים, וכיהן כרבה של העיר חולון. בבבית כנסת שבו הוא מתפלל, עיר מגוריו פתח תקווה, שוכן ספר תורה נדיר שהביא אביו ממונקאטש, ערב השואה.

"אבא היה יהודי ענק ולא שיגרתי. אהב את חיילי צה"ל אהבת נפש. אני שירתתי בצנחנים, לפני הקריירה שלי בפרקליטות הצבאית, ובצניחה הראשונה שלי הוא הגיע במיוחד כדי לחזק אותי. הוא האמין שמי שיושב ולומד תורה - שישב וילמד, ושלא יגעו בו. אבל מי שלא יכול ללמוד באמת, שיתגייס ויגן על המדינה.

"יום אחד אני יושב בתעלה, ושומע סיפורים על רבי שמקפיץ את כל האזור. מישהו שירד במכוניתו הפרטית לסיני כדי לחזק את החיילים ולשמח אותם. זה היה אבא, שהגיע עד לקו השני - ושם ערך לחיילים טיש חסידי ספונטני. יש שריונרים שאומרים שעד היום הם לא יכולים לשכוח את החוויה ההיא".

• הסרט "ילדי התקווה ממונקאטש" של הבימאית איטה גליקסברג, יוקרן הערב, מוצאי יום השואה, בשעה 22:00, בערוץ הראשון