ארץ הג'ונגל: מסע בטנזניה
שמורות טבע עצומות, סלפי עם אריות, בבונים שגונבים מצלמות ואגם שורץ היפופטמים שמנמנים שמתרעננים במים הקרירים. יריב כץ ארז מזוודה ואת שני ילדיו, ונסע לטנזניה הקסומה שם גילה חיות בר מרשימות, אנשים חביבים וקצב חיים מעט שונה
קשה מאוד בטיול באתרים הפופולריים באפריקה שלא להיקלע להצגה תיירותית ממוסחרת, המותאמת לבטן העדינה ולכיס של התייר הממוצע. מי שמחפש אותנטיות - צריך להתאמץ.
המאמץ, מבחינתי, היה תכנון עצמאי של שבעה ימים בטנזניה וזנזיבר לאיתמר בני, איילת ביתי ולי, הרחק מהדילים של סוכני הנסיעות. טיסת ארקיע הישירה לסטון טאון בזנזיבר היתה מלאה, אולם את הנוסעים האחרים פגשנו שוב רק בטיסה חזרה. לאחר לילה בסטון טאון המראנו בבוקר בטיסת פנים לעיר ארושה, ושם חיכה לנו ג'יפ עם נציג מחברת it started in Africa שהזמנתי באינטרנט דרך האתר safari booking.
שוק המסאי, בו פתחנו את ביקורנו בעיר ארושה, מתקיים בכל יום רביעי והוא הזדמנות מצוינת לחוויה אותנטית. בני שבט המסאי באים בהמוניהם, רובם בתלבושת מסורתית, לקנות ולמכור כמעט כל דבר: אוכל, כלי אוכל, בדים, ביגוד, תכשיטים, עיזים, חמורים, פרות ,תרנגולות ועוד. מומלץ מאוד להגיע לשוק עם מדריך מקומי, על מנת שזה יקנה לכם תחושת ביטחון.
לא כולם שם אוהבים להצטלם, ומאוד מקובל לשלם למי שרוצים לצלם או להצטלם איתו, לא כולל סלפי. השימוש במצלמת הגופרו הקטנה פחות מאיים, למרות שגם כאן כבר מכירים אותה. כשאיילת שאלה גברת מקומית איפה אפשר לקנות צמיד יפה כמו שלה היא לא היססה, הוציאה סכין, חתכה את הצמיד ותפרה חזרה על הזרועה של איילת. שמונה דולר למי ששואל (ולא מצאנו כזה צמיד בשום מקום אחר).
(צילום: יריב כץ)
הספארי
השמורות באפריקה הן לרוב עצומות בגודלן ואינן מגודרות, במיוחד בטנזניה, שם שומרים על חיות הבר כמו על זהב. אמנם יחידות הריינג'רים של הצבא שמפקחות על השמורות מונעות מהחיות הגדולות מלהיכנס לאזורים מיושבים, אבל כשבכל זאת מתקרבים לשמורות ניתן לפגוש בצידי הכביש הראשי לא מעט פילים וג'ירפות. המפגשים הלא מתוכננים הללו, מפתיעים ומרגשים אפילו יותר מאשר לראות את החיות בספארי עצמו.
הפלא המכונה שמורת נגורו נגורו הוא מכתש ענקי שרוחבו כ-20 ק"מ, מוקף צוקים בגובה 600 מטרים, ובו חיות בצפיפות רוב חיות הבר שאנו מכירים מגני החיות (למעט ג'ירפות). סוד קסמו של המכתש הינו באדמת הבזלת שלו, שלא מאפשרת גדילה של צמחייה גבוהה במרבית השטח, ולחיות אין מקום להסתתר ממצלמות התיירים. בימים חמים במיוחד, האריות מחפשים צל מתחת לג'יפים של התיירים.
את קבלת הפנים למבקרים בשמורה עורכת להקת הבבונים שממוקמת באזור שערי הכניסה, וזה המקום היחיד בו מומלץ לסגור את החלונות והגג באוטו שכן הם עלולים להיכנס ולגנוב, בעיקר מצלמות(!!) ואוכל.
לאחר תשלום והרשמה, מתחילים בירידה התלולה דרך יער טרופי לבסיס המכתש שנראה כמו מגרש גולף גדול, שם מתרחש עיקר האקשן - פילים,זברות, גנו, בופאלו קרנפים חזירי יבלות ועוד כל מיני חיות עם קרניים עסוקות בכיסוח הדשא. אי אפשר שלא להבחין בפרווה המבריקה ובבטן השמנמנה של רוב החיות, להבדיל מרועי הבקר המסאים שנראים כאלו לא אכלו כמה שבועות. "הכול כאן טבעי" אומר המדריך ארסטו, אבל מודה שמתקיים מעקב צמוד אחרי הקרנפים הנדירים וחיות אחרות שמקבלות טיפול רפואי בשעת הצורך.
על כל החגיגה הזו משקיפים מהצד להקות של אריות, צבועים ותנים שנראו שבעים לא פחות מחבריהם הצמחונים. חוקי השמורה - שאוסרים על האכלת החיות ,יציאה מהרכב וירידה מהשבילים, הופכים אותנו, התיירים, לשקופים מבחינת רוב החיות בשמורה, שאפילו לא מסובבות את הראש לכוונינו. הייתי אומר אפילו "לא משתינות עלינו", אלמלא האריה שנעמד ליד הג'יפ והשתין עליו באדישות, מה שהופך את המקום לגן עדן לחובבי הסלפי עם אריות ועל הדרך גם סיפק תמונות לאינסטגרם של איילת.
המקום היחיד שמותר לצאת מהרכב הוא אזור הפיקניק, הנמצא ליד אגם קטנטן שורץ היפופוטמים. "אל תדאגו", אמר ארסטו המדריך, "ההיפופוטמים לא יצאו מהמים. במדינת נגורו נגורו האריות לא מתעסקים עם המסאי, ועדריהם וההיפופוטמים לא מתעסקים עם התיירים. במקום אחר לא הייתי ממליץ על זה".
"אז למה כל התיירים שהתאספו בצהריים באזור הפיקניק אוכלים בתוך הג'יפ?", אני שואל את ארנסטו. "אה, זה בגלל העיט השחור שעומד על העץ הגדול שעל שפת האגם. מי שיוצא עם אוכל מהג'יפ, העיטים עטים עליו וחוטפים את האוכל מידיו". "וואלה", חשבנו איתמר ואני, "אחלה סרטון לגופרו" ויצאנו לצוד עם המצלמה עיט שחור. עוד לפני שהספקתי להוריד את הניילון הנצמד שעטף את רבע העוף שארזו לי בלנצ' בוקס, הרגשתי מכת רוח והעיט השחור שהגיח מאחור חטף את העוף מידי ביחד עם חלק מהאצבע ואת הקרואסון מידיו של איתמר, שלא נפגע. עכשיו אנחנו מבינים למה כל התיירים אכלו באוטו.
גם בנגורו נגורו שמעו על שלף שטונדה, וכל החיות שנמצאות שם נחות בישיבה או רובצות על הדשא. השמורה כולה נראית כמו בית הארחה לפנסיונרים בשבת בצהרים. שקט ושלווה.
את היום השלישי הקדשנו לביקור בעיירה שנמצאת על שפת אגם מניארה בהמשך לשמורת הטבע. רק שבמקום לנסוע בג'יפ על שבילים מסומנים, רכבנו על אופנים עם מדריך מקומי מהכפר לאגם ובחזרה. לצערנו (או לשמחתנו, עוד לא החלטתי) לא נתקלנו בהרבה חיות בר על שפת האגם למעט גנו וצבאים, אבל החוויה של ספארי אופנים בהחלט שונה ושווה. הסכנה העיקרית היתה בפנצ'ר, כשעברנו דרך יער צפוף של עצים קוצניים במיוחד.
משם המשכנו למפעל מקומי לייצור פסלי ומזכרות העץ המוכרים כל כך. שמחתי להרשים את מארחנו עם תמונות של מנורות העץ שאני בונה, והופתעתי לגלות שרוב הגילוף מתבצע בעץ הכבד והשחור אבוני, ולא צבוע במשחת נעלים. בהחלט מתנות שוות ביותר. נחמד היה גם לגלות שזוכרים אותנו בכפר, מאחר שבדרך הלוך עצרנו שם ואיתמר התעניין בסנדלים מקומיות העשויות מצמיגי מכוניות (!), אולם באותו דוכן לא מצאנו את המידה הנכונה של הדגם שרצינו. כשחזרנו מטיול האופניים (שלושה ימים מאוחר יותר), חיכה לנו מוכר הנעלים עם כפכפים במידה הנכונה.
את הבילוי בספארי סיימנו בביקור בכפר מסאי, שם התקבלנו לפי פרוטוקול משרד התיירות בשירה וריקודים. היה משעשע ומביך בו זמנית. העובדה שהיינו שלושתנו התיירים היחידים, הפכה את הריקודים ביחד עם בני ובנות השבט לחוויה משפחתית. בסוף ההצגה הוזמנו לשוק הצמידים והמחרוזות, שהיה מסודר בדוכנים משפחתיים במרכז הכפר. כמובן ששמחתי לתרום לקהילה, וקניתי מתנות לכל החברות של איילת ולחברה של איתמר.
זנזיבר
את יום הולדתי ה-50 החלטתי לחגוג עם ילדיי בזנזיבר, ולשם כך הזמנתי לנו מלון בוטיק אמיתי - zanzi resort - לא רחוק מהעיר סטון טאון, אבל רחוק מהריביירה הזנזיברית שנמצאת ברובה בחופים המזרחיים של האי. גם כאן ההימור השתלם - הגענו לגן עדן. המלון היה מלא בהשראה ובעיצוב אפריקני עכשווי, וכלל גם חוף ים ובריכה לילדים. את ההדרכה על השימוש בחדר הכושר וכל המכשירים והמשקולות המגולפים מעץ מקומי, קיבלנו ישירות מבעל הבית וממי שאחראי על העיצוב של המקום (איש עסקים פולני).
למחרת בבוקר, כמו בכל בוקר בעונה זו, ירד גשם שוטף. למרות זאת, דבקנו בתוכניתנו לצאת לדוג בסירת דיג מקומית הכוללת שני אנשי צוות - נהג ואדם נוסף, שתפקידו לרוקן את המים מהסירה, שהלכה והתמלאה דרך רווחים וסדקים בעץ, בעזרת דלי קטן. הגשם השוטף שירד בבוקר התחלף בשמש השורפת של קו המשווה, ורק אז נזכרתי ששכחתי במלון את קרם ההגנה. אחרי שלוש שעות של דיג ושייט במי הטורקיז המפורסמים של זנזיבר, חשבתי רק איפה אני קונה אלווורה ואיך אני מסביר בבית את הצבע של הילדים.
בדרך חזרה, אחרי בית המרקחת, עצרנו במפעל המקומי לייצור סירות עץ שראיתי במקרה על החוף בצד הכביש הראשי. בוני הסירות לא דיברו אנגלית, ורק אחרי שהראיתי להם תמונות של עבודות העץ שלי היו מוכנים שאצפה בעבודתם. היה מדהים לראות איך מעבדים עץ גולמי ובונים סירות מעץ ללא חשמל(!). כמובן שלא אמרתי להם כלום על המים שחדרו ברווחים בין לוחות העץ בסירות.
בערב היום האחרון, אחרי שחגגנו את יום הולדתי ה-50, חזרנו לשדה התעופה. שם, קיבלנו תזכורת נוספת למורכבות המקום כשהפקידים בעמדת הצ'ק אין שמחברים את תג היעד לכל מזוודה שנשלחת למטוס, ביקשו טיפ עבור עבודתם. בתחנה הבאה - ביקורת הדרכונים - נדרש כל תייר בוגר שרוצה לצאת מהמדינה לעבור סריקה ממוחשבת של טביעת כל אצבעותיו. אפריקה.
לפנייה לכתב/ת 
