"החוחית": בעולם מנוכר ואכזר

הסופרת אן רייס כתבה בחוזה שלה מול ההוצאה שאף אחד לא עובר על הטקסט שלה. שהוא עובר ישר מהכונן אל מכונת הדפוס. זה כמובן פונקציה של אגו, של קונטרול פריקיות ושל כוח. הרי כל אחד צריך שיערכו אותו. גם "החוחית" של דונה טארט מרגיש כמו מקרה דומה - וזה לא בהכרח דבר פסול מיסודו.

ביקורות נוספות של עמיחי שלו בערוץ הספרים:

• "ההיסטוריה של המחר": להרוג את המוות
• "שרודר": האמת שמתחת לפני השטח
• "רוצחות בשירות היטלר": אכזריות ממבט נשי
  

יש הרבה עורכים מסרסים ומעקרים, ובהרבה מקרים יותר מעניין לקרוא את כתב היד המקורי מאשר את הטקסט המכובס והמוגמר. וזה לא העניין שהספר הוא בן 838 עמודים. נכתבו לא מעט רומנים ארוכים יותר, שאף מילה בהם כמעט ולא היתה מיותרת. זה יותר עניין של תחושה.

"החוחית". "החיים - חוץ מכל דבר אחר - קצרים"

חשוב להבין, "החוחית" הוא קודם כל ספר מרשים. הוא מספר את סיפורו של תיאו דקר, נער בן 13 שאמו נהרגת בפיגוע טרור, אביו לא ממש תפקודי, והוא נאלץ לפלס את דרכו בעולם ללא תמיכה מינימלית, עם חוקים סוציאליים בעייתיים. תחילה הוא שוהה אצל משפחת חברו, ובהמשך נאלץ לחיות עם אביו השתיין והמהמר ובת זוגו חובבת הקוקאין.

בין הריסות הפיגוע שהרג את אמו, הוא מוצא ציור נדיר, ובהחלטה קפריזית ולא מנומקת, הוא מחליט לקחת אותו איתו, וזו אולי ההחלטה הקפריזית הטינייג'רית היחידה שהוא מחליט. אחת התמיהות הנוגעת לתיאו היא העובדה שלמרות שהוא שוקע במדרון של סמים ואלכוהול, אם כי במידה מסוימת של שליטה, הוא תמיד מאוד הגיוני ומאוד מעוגן במציאות.

נכון, הוא נער אינטיליגנטי, אפילו מחונן במידת מה, אבל הנסיבות גרמו לו לפתח אינטיליגנציה רגשית מרשימה, אולי מרשימה מדי - אחר כך, כשהוא הולך ומתבגר, הוא מתחבר לאיש מבוגר בשם הובי ולנער סורר בשם בוריס, הופך לסוחר אמנות מפוקפק, ועובר מעין מסע חניכה שאת סיכומו הוא מביא בסוף הספר:

"החיים - חוץ מכל דבר אחר - קצרים. הגורל אכזר אבל אולי לא אקראי. הטבע (כלומר המוות) תמיד מנצח, אבל אין פירוש הדבר שצריך להשתחוות ולהתרפס לפניו. אולי גם אנחנו לא תמיד שמחים כל כך להיות כאן. משימתנו היא להשתקע למרות הכל".

כמובן, כשמנתקים את המסר מהקונטקסט הספרותי שלו הוא נשמע כמו הבנאליזציה בהתגלמותה. בכל מקרה, נחזור לרגע לכתיבת היתר.

קשה מאוד לשים את האצבע על דוגמה מייצגת. זו תחושה שעולה כמעט בכל רגע מהטקסט. המסבירנות הבלתי נגמרת, הפשוש המעמיק מדי בתודעתו של תיאו, ואיכשהו התחושה הזו משתלטת על הסיפור כולו. כתיבת היתר הזו לרגע לא מרפה מכל סיטואציה, דיאלוג הוא התנהלות של תיאו. יחד עם זאת, ניתן לראות את היער הנפלא מבעד לעצים, בעיקר בחלק הראשון של הרומן, אחרי שתיאו מאבד את אמו.

טארט מתארת בצורה עוצמתית ומלאת רגישות את האופן שבו הוא מתנהל בתוך חברה שלא יודעת איך לנהוג בו.

הדבר מוליד ניכור משמעותי בינו ובין העולם. תיאו נמצא במעקב של שרותי הרווחה, הוא מטופל פה ושם על ידי פסיכיאטר חסר משמעות, אבל איכשהו, הממסד לא יכול לשמור עליו, כי הוא ממסד שהבירוקרטיה יא חלק מובנה בו. ואלו הקטעים המשמעותיים בספר. גם העלילה בהחלט יכולה היתה להתהדק מעט. הציור הגנו, למשל, הוא כמו קלישאת האקדח של המערכה הראשונה, ומעבר לו אין הרבה הפתעות בחוט השדרה העלילתי, מלבד כמובן שאנשים מתים מסביבו (קצת יותר מדי מיתות למעשה).

זהו מסע חניכה ספרותי, שאולי מנסה לרפררר להולדן קולפילד של ג'' די סאלינג'ר ולעוד נערים מסוגו, שהתבגרו מהר ובלית ברירה, אבל קולפילד בניגוד לתיאו, הוא דמות הרבה יותר ממוקדת, הוא עובר דרך מאוד נקודתית והוא למעשה מעיף את השמיכה מעל הצביעות של החברה האמריקנית. תיאו לא עושה זאת.

הסיפור שלו במובן מסוים נותר סיפור חניכה מאוד אישי, שנועד להכמיר את לב הקוראים, אם כי יש בו משהו שלא נכנס עמוק ללב. טארט, בהחלטה מעניינת כשלעצמה, שהולכת נגד המודל של "כך כותבים רומן חניכה".

"החוחית", מאת דונה טארט. מאנגלית: קטיה בניוביץ'. 838 עמ', מודן.