אז למה לי פוליטיקלי קורקט
גם ישראלים ליברלים סולדים מהפוליטיקלי קורקט האמריקאי. בצדק או לא?
על פניו, אני אמור לאהוב את הפוליטיקלי קורקט האמריקאי. אני אדם ליברל, או לפחות אני רוצה להאמין שאני כזה, ומתעב גזענות. מה כבר יכול להיות רע באימוץ של תרבות דיבור שעושה הכל כדי למנוע פגיעה באחרים ונלחמת בגזענות ושנאת האחר?
אז למה כל כך הרבה ישראלים באמריקה, ואני ביניהם, סולדים מאותו פוליטקלי קורקט אמריקאי?
כאשר התחלתי את לימודי באמריקה אחד הדברים העיקריים שהדגישו לנו זה את ערך ה-Diversity, כאשר הכוונה היא לא רק לגיוון, אלא גם לקבלת האחר והשונה. לא יעלה על הדעת להגיד משהו שממנו עשוי להשתמע דבר שיפגע ברגשותיו של מישהו אחר על בסיס דת, גזע, מין, שפה או לאום. כלומר, סבבה לך אם אתה גזען בביתך, רק אל תעז להגיד את זה בפרהסיה פן תוחרם ותנוכר על ידי חבריך ועמיתיך לעבודה, אפילו אם אתה מועמד לנשיאות ארצות הברית.
זה מתחיל בכך שאי אפשר להגיד את המילה שמתחילה באות נ', גם אם זה נעשה במהלך דיון שבו אתה רוצה להגיד בדרך אגבית שזו מילה שאסור להגיד. זה ממשיך בכך שאנשים בעלי דעות פחות ליברליות חוששים להביע את דעתם. היה לי חבר שמרן מהלימודים שעבד תחת ממשל בוש והודה בפני שהוא מפחד שיתייגו אותו כבור וגזען אם ישתף את דעותיו עם חברינו לכיתה. בנוסף, הסתבר לי שלמראיינים מחברות שונות אסור לשאול מרואיין על משמעות שמו מתוך חשש שזה עשוי להסגיר את מוצאו. אם לבסוף אותו מראיין לא יקבל אותו לעבודה זו עשויה להיות עילה לתביעה על בסיס אפליה. גם כשהתחלתי לעבוד בשיווק בחברת היי-טק מובילה, אף אחד מהצוות שלי לא להעז לשאול אותי על מקור השם שלי ומתי עברתי לאמריקה. אולי זו הסיבה שרוב ה"סמול טוק" האמריקאי מורכב מדיונים על מזג האוויר וספורט?
הנושא הטעון ביותר בעולם הפוליטקלי קורקט הוא ההומור. בדיחות שעשויות לפגוע במישהו על רקע הקבוצה אליה הוא משתייך אסורות בתכלית האיסור, גם אם זה מובן לחלוטין לכל בר דעת שמדובר בהומור בלבד ושמספר הבדיחה ואף אחד מהאנשים שמקשיבים לבדיחה לא באמת גזען. מגזין האטלנטיק פרסם לאחרונה כתבה מרתקת על הקשיים של קומיקאים בקמפוסים אמריקאים. רוזאן בר מצוטטת בכתבה כמי שאמרה בעבר שסטנד אפ זה המקום האחרון בו יש עדיין חופש ביטוי באמריקה, אך כותב המאמר מזהיר שגם זה הולך להיעלם בקרוב.
בכל סיום רבעון אצלנו בלימודים יש מסורת בה כולם נפגשים באודיטוריום לראות סרטונים מצחיקים שסטודנטים הכינו. בתחילת השנה השנייה ללימודיי הכנתי סרטון על בסיס המם המפורסם של היטלר. כל הבדיחות היו פנימיות לכיתה שלנו ולא כללו הומור שחור. למרות זאת, הסטודנטים שהיו אחראים על המופע נבהלו. אולי יהיה בקהל יהודי שיעלב מכך שמשתמשים בהיטלר להומור? הסברתי להם שאני יהודי ושאין שום סיבה שמישהו יעלב. זה לא עזר. הם פנו לעוד כמה סטודנטים יהודים ואפילו לדיקן האוניברסיטה כדי לקבל אישור להעלות את הסרטון. לבסוף, הם התרצו ושידרו את הסרטון, ולשמחתי, הסטודנטים ממש אהבו אותו. מבחינתי זו הייתה עוד הוכחה לאותו "זיוף" אמריקאי. מצד אחד הם מפחדים שמישהו יפגע ויתייגו אותם כגזענים, מצד שני הם מתים על הומור שהולך על החבל הדק הזה. מבחינתם, הם קיבלו את "האישור" לצחוק מכך שהם ידעו שסטודנט יהודי הכין את הסרטון.
כישראלים, אנחנו אוהבים שהכל גלוי ופתוח על השולחן. אם מישהו גזען אנחנו רוצים לדעת מזה. גם אם מישהו שונא ישראל אנחנו רוצים לדעת מזה. אנשים צריכים להיות דוגרי, בלי משחקים ובלי להיות מזוייפים. כמה שלא נשנא להודות בכך, הכנסת היא מיקרוקוסמוס מצוין לחברה הישראלית. בשנותיי כיועץ ודובר בכנסת עבדתי עם אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית הישראלית, ערבים ומתנחלים, חרדים ושמאלנים, קפיטליסטים וסוציאליסטיים. לטוב ולרע, כולם אומרים מה שהם חושבים. אין פילטרים. אין פוליטיקלי קורקט. אז נכון, לפעמים חברי כנסת מבטאים אמירות קיצוניות ומזעזעות, ובכל זאת, זו מדינה דמוקרטית ויש חופש ביטוי מלא. מבחינתנו, לא נתן שישראל תהיה צפון קוריאה.
לראייה, בישראל יש פעילי ימין קיצוני ששינו את השם שלהם בפייסבוק ל"מוות לערבים" והמשיכו בעבודה שלהם כרגיל. אפשר בכלל לדמיין מה היה קורה בארצות הברית למישהו שהיה מציין שהשם שלו זה "מוות לשחורים"?. לאחר הרצח האחרון במצעד הגאווה היו אתרים חרדים שציינו שהרצח קרה ב"מצעד התועבה" ואף אחד לא חשב שזו עילה לסגור אותם. מישהו היה מעלה על הדעת שאתר אולטרה-שמרני באמריקה היה מתאר את פיגוע הירי האחרון בצ'רלסטון נגד האוכלוסייה השחורה כפיגוע נגד האוכלוסייה של המילה שמתחילה באות נ'? בנוסף, באוכלוסייה הערבית יש קולות שמצדיקים פיגועי טרור נגד אזרחים יהודים חפים מפשע, חלקם אף יושבים בפרלמנט הישראלי. הייתכן שאחרי הפיגוע בתאומים מישהו מהאוכלוסייה המוסלמית בארצות הברית היה מעז להצדיק את האירוע המזוויע הזה?
אין ספק שהגישות לפוליטקלי קורקט מאוד שונות בארץ ובארה"ב. השאלה היא מה קורה במבחן התוצאה. איזו גישה מצליחה לפתוח את הציבור לקבל יותר את האחר ולקדם Diversity אמיתי? איזו גישה עוזרת לקדם חברה יותר בריאה ופחות גזענית? האם זו הישירות הישראלית שאומרת ומראה את האמת בפרצוף, או אותו "זיוף" אמריקאי שמקדש את ערך הפוליטיקלי קורקט גם במחיר של פגיעה בחופש הביטוי?
לצערי, התשובה לכך ברורה.
* אביב כנעני הוא אסטרטג שיווק, בוגר תוכנית ה-MBA של אוניברסיטת דיוק.
אביב כנעני
מומלצים
