מי במים ומי באש
למדינה יש תפקיד בחיזוק המערכת המשפחתית התומכת שבלעדיה אנשים נשארים נטושים ותלויים לגמרי במערכות ציבוריות, שעל אף כל המאמץ הן אינן יכולות להחליף את המשפחה והקהילה
עוד דעות ב-ynet
כישלון מדיניות יישוב הסכסוכים האירופית
לתמוך בישראל ובהסכם עם איראן - זה לא סותרמשבר הפליטים או בעיית המסתננים?
פתאום נשמעת צעקה: "פֶה!" שחוזרת על עצמה כל כמה דקות. לקח לי זמן להבין שהיא מנסה ליצור קשר, ובעצם מבקשת לקפה. האחיות לא מאשרות, אני מתנצל בפניה, וחוזר לצד הווילון של אמא. בערב כשנשארנו רק אמא ואני, אני מתחיל לשיר שירים מעברה, שירי ארץ ישראל. אמא סובלת מדמנציה מתקדמת, מזהה את המעגלים הקרובים לה, אבל רוב הזכרונות אבדו. מוזיקה היא אחד מן המקומות האחרונים שנשכחים. שירים מן העבר הם אחד המפתחות שפותחים את המוח שלאט לאט נסגר באכזריות. אז אנחנו מתחילים לשיר ביחד, "חורשת האקליפטוס", "שיר העמק", "נומי, נומי". וכשאנחנו מגיעים ל"ירושלים של זהב", פתאום, מהצד השני של הווילון, צורחת האישה הברות קטועות ואני מבין שבעצם היא שרה איתנו. וכך, במשך רבע שעה אני מוביל שירה בציבור עם זוג זקנות בחדר אחד בבית חולים במרכז הארץ.
ההבדל בין מצבה של אמא וחברה לחדר עצום ומשקף שני מצבים שונים שמערכת הבריאות חייבת לתת להם מענה. מצד אחד, השותפה לחדר לבדה, כלואה במיטה ובמגבלות הגיל. הגוף וכנראה גם מוח מרדו בה, אבל היא שם בחיים, עדיין עם חיים. מדינת הרווחה מיועדת, לפני הכל, עבורה. לאישה ערירית שזקוקה לכבוד בפרק האחרון של חייה. צוות האחים ואחיות, חשוב לציין, היה קשוב ומקצועי. התרשמתי מהשמירה על כבוד האדם גם כשמדובר בזקנים שממלאים את החדרים והמסדרונות, אבל ברור שחסרות ידיים עובדות ופניות נפשית. כל מצב קיצון כמו מצבה של השותפה לחדר של אמא דורש שעות ארוכות של כוח אדם לטפל לה פיזית, ולא נותר כלל זמן לגעת ברוחה. אין זמן לפענח הצעקות, או לאפשר רגעים של איכות חיים, שאני בטוח בחיוניותם להחלמתה ויציאתה מבית החולים.
ומצד שני, אמי שוכבת על ידה, עטופה באוהביה שרוצים לעזור. היא לא יוצאת דופן. בית החולים מלא משפחות מתפקדות, דואגות, קשובות. בחדר הבא בו שכבה אמא ישבה אשה ליד אמהּ הסובלת מדמנציה גם היא, והקריאה לה בקול רם שירים של ביאליק בהגייה אשכנזית למופת. ובחדר שאחריו היתה חמולה מכפר סמוך לאום אל פאחם, כשהאבא יושב על הברכיים של הבן, והם צוחקים ביחד ושומרים על הסבתא/האמא. אנו מעבירים עוגיות וקפה, וחולקים דאגות - ומאחלים זה לזה בוקר טוב ולילה טוב.
תפקיד המדינה
למדינה יש תפקיד בחיזוק המערכת המשפחתית התומכת שבלעדיה אנשים נשארים נטושים ותלויים לגמרי במערכות ציבוריות, שעל אף כל המאמץ הן אינן יכולות להחליף את המשפחה והקהילה. בבית החולים, אנחנו זרוקים בלילה על הרצפה ובכסאות לא נוחים, מלווים את האהובים שלנו, אבל אף אחד לא העלה בדעתו שאנחנו חלק ממערכת הבריאות, אולי החלק החשוב מכל. רופאים נכנסים כל בוקר לבדוק את אמא, אבל לא מדווחים לנו על מצבה בלי שאנחנו נשאל. יום אחד, לאחר ביקור רופאים, כשהתבקשתי לצאת מהחדר, גיליתי שידהּ מגובסת. אך אחד לא טרח לומר לי דבר. גם לאחר שבוע אשפוז לא הייתה לי שיחה מסודרת עם הצוות שמשתפת אותי במצבה ובקבלת החלטות על שיקומה. המשפחה שחיונית להחלמתה לרוב שקופה למערכת.
אבל עידוד מערכת התמיכה המשפחתית והקהילתית לא מתחילה בפתח בית החולים. אנו נשרוד את חוסר ההתאמה של מערכת הבריאות למערכת המשפחתית. נישן על כיסא ליד המיטה, וננדנד למערכת עד שנקבל הסברים ונבין את ההחלטות הנדרשות. כמובן שמשפחות אחראיות לעצמן במובנים רבים, אבל מדינה יכולה לעשות המון כדי לחזק את ההון המשפחתי: תכנון עיר עם דירות למבוגרים ליד דירות למשפחות, שיאפשר לאמא שלי לגור קרוב אלי, יכול להיות חלק של מדיניות תומכת משפחות רב-דורית. הנחות בארנונה עבור משפחות שבני הגיל השלישי גרים יחד איתן יכולות לעזור ולחסוך לנו, אבל בסופו של דבר גם המדינה, הרבה מאד כסף. בסינגפור, נותנים עדיפות בדיור ציבורי שההורים המזדקנים וילדיהם יגורו במרחק שלא עולה על שני קילומטר אחד מן השני, על מנת לעודד משפחה קרובה ומעורבת ביום יום. ביפן, יש מערכת מתוחכמת של "בנק זמן", שבה אנשים מתנדבים למען זקנים בקהילה, ובתמורה זאת זוכים בשעות טיפול עבור יקיריהם או עבור עצמם לכשיזדקקו לכך. ברגע שמבינים שזהו יעד של מדיניות, יש דרכים לקדם אותה.
החגים מגיעים. אינני יודע איפה אמא תהיה בחגים, לבטח לא בבית. אבל אני יודע שאנו נהיה איתה. חברתה לחדר תהיה לבד, כנראה כמו שהיא היתה לפני שאושפזה בבית חולים. הזיקנה היא אכן אכזרית, ומי שזכה להגיע אליה, מתקשה לשמור כבודו. שתי הנשים נדונו לימים קשים של סבל ואובדן כבוד. אבל יש הבדל עצום בין שתיהן. אני מלא הכרת טובה לאמי שלמדה אותי את השיעור הזה כשטיפלה באבא שלה שהיה חולה באלצהיימר, ושאני זוכה להעביר את השיעור הזה לילדי, עבורם ועבורי. מי במים ומי באש? - כנראה שיש לנו ולמדינה יכולת להשפיע על רוע הגזרה.
ד"ר אילון שוורץ הוא בן לנתן ז"ל ולמרים, אח לדן, ומנכ"ל מכון שחרית לפוליטיקה של טוב משותף.
לפנייה לכתב/ת 
