"סרטן שחלות זו לא מחלה רק של נשים מבוגרות"

אני חליתי בסרטן שחלה לפני 3 וחצי שנים. ביום בהיר אחד תקפו אותי כאבים עזים בבטן התחתונה, ומיד הלכתי לגניקולוג שלי שעשה בדיקת אולטרסאונד וראה ציסטה גדולה.

הגניקולוג שלח אותי מיד לבי"ח תל השומר, שם, בתום סדרת ארוכה של בדיקות, וניתוח גילו שמדובר בסרטן שחלות. עברתי במשך חצי שנה טיפולי כימותרפיה, והיה לי שקט שנמשך שנתיים וחצי. ניסיתי לחזור לחיים הרגילים שלי, לפעילות ספורטיבית ולריצות, ולהפתעתי גיליתי שאפשר לחיות עם סרטן שחלות.

הגן שכל אישה בישראל צריכה להכיר

המחלה ששכיחה ביהודיות, אבל לא שמעתם עליה מספיק

סרטן שחלות: "אל תחשבו שלכן זה לא יקרה"

"אחרי שנתיים וחצי המחלה חזרה"

במשך אותן שנתיים וחצי של שקט, לא יכולתי להגות בכלל את המילה סרטן שחלות. חשבתי שהצלחתי לצאת מזה, ואמרתי לעצמי שאני חוזרת לחיים, לריצות, לא הולכת לקבוצות תמיכה, לא קוראת מחקרים. לקח לי המון זמן להכיר בכך שיש לי מחלה כרונית.

אני תמיד הייתי בצד שמטפל, ולא להיפך, אבל החיים לא מבטיחים כלום, ואתה חי עם זה. אבא שלי היה חולה לב הרבה שנים, ועכשיו, בדיעבד, אני מבינה מה זה לחיות עם הפחד. ההתמודדות הקשה ביותר היא בפן הנפשי.

מה יקרה אם הטיפול הזה לא יעזור? מה יקרה אם יגמרו לי כל האפשרויות? הרפואה כיום מאוד מתקדמת, ואתה מרגיש שאתה נמצא בפתחה של תקופה חדשה שמבשרת על תרופות חדשות שעובדות, ואתה רק מקווה שתחייה מספיק זמן כדי להיות שם. זה הקושי!

בתום אותן שנתיים וחצי של שקט שרק כלל בדיקות מעקב, גילו גרורה ליד הטחול. במשך תקופה רק עקבו אחריה, ואני במקביל ניסיתי לשנות את התזונה שלי ל רו פוד. לבסוף, נאלצתי לעבור שוב טיפולי כימותרפיה והבדיקות הראו שהגידול אומנם קטן, אבל לא נעלם.

בעקבות כך, החלטתי לעבור ניתוח 'הייפק'. מדובר בניתוח קשה מאוד בו מוציאים את כל הגידולים ומזרימים כימותרפיה לבטן שמחוממת ל 42 מעלות, כך שתגיע מתחת לרקמה. הסבירו לי שזהו ניתוח שעושים לרוב לחולים בסרטן המעי הגס, ובסרטנים של חלל הבטן והקיבה, כאשר בסרטן השחלות לא הרבה נשים עברו את הניתוח הקשה הזה.

מאחר ואין עדיין נתוני מחקר וסטטיסטיקה מספיק טובה של אנשים שעברו את הניתוח בארץ ובעולם, לא היה ברור איך הניתוח ישפיע עלי, אבל החלטתי לעבור אותו בכל זאת. חשוב להבין שנשים שמתמודדות עם סרטן שחלה חיות במציאות בה המוות נמצא כל הזמן מול העיניים.

"נלחמתי להחזיק מעמד"

אי אפשר להתעלם מהמחשבה שאתה במרדף תמידי אחרי האוטובוס. אני בת 46, אימא ל 3 ילדים, הבכור בן 13, האמצעית בת 9 והקטן בן 7, ועם ילדים קטנים בבית, אתה כל הזמן במלחמה להחזיק מעמד.

לפני כחודשיים עברתי את הניתוח, ולצערי במהלכו פגעו לי בעצב ברגל. התעוררתי מהניתוח נכה, אבל עכשיו אני מתאוששת מזה. עוד לא ברור אם הניתוח עזר לי. אתה מצפה שאחרי ניתוח כזה קשה, שהתמודדת איתו בגבורה והשתחררת הביתה אחרי שבוע, תראה איזה אור בקצה המנהרה, אבל אצלי האור עוד לא לגמרי נגלה.

הדבר שהכי מסתכל בהתמודדות עם הסרטן שהגוף לא עושה את מה שאתה רוצה. אתה שואל את עצמך, למה הגוף שלי לא מגיב בהלימה למה שאני עושה?

אחרי הטיפולים הייתי יוצאת לרוץ, הרגשתי בריאה. אבל יש הבדל בין איך שאתה מרגיש לבין מה שמתחולל בתוך הגוף שלך. למרות כל זה, אני משתדלת לשמור על אופטימיות, שכן יש בי רצון עז להבריא כמה שיותר מהר.

החלום שלי הוא לרוץ מרתון, ולפני הניתוח עוד הייתי רשומה לחצי מרתון בהולנד. חשבתי אפילו לדחות את הניתוח לטובת הריצה, אבל בסוף לא עשיתי זאת. הרגל שנפגעה מבחינה עצבית היא שיותר מטרידה אותי מהסרטן.

סרטן שחלה הוא לא סרטן מאוד מדובר, אפילו בין נשים. הסוג הזה של הסרטן נראה לנשים רחוק שנות אור מהן. בשונה מסרטן שד נראה משמעותי וקרוב, סרטן שחלה נתפס כמחלה של נשים זקנות. הציבור הישראלי לא חשוף לנשים הצעירות שזה קורה להן. לכן צריך לדבר על סרטן שחלה ממקום שאתה יכול לחיות איתו, שתמיד יש מה לעשות.