אש "אינתיפאדת הסכינים" - מדורה ללא גחלים
מרד הנעורים שלהם: הצעירים הפלסטינים פועלים על דעת עצמם ואינם מנסים לשבור את הקיפאון המדיני או לשכנע את ישראל לשוב לשולחן המו"מ, ובעיקר מעוניינים להופיע כגיבורים ברשת. אך בעולם הערבי מעריכים שללא תמיכת פתח וחמאס, סיכויי "אינתיפאדת הסכינים" להתפשט ולהאריך זמן אינם גדולים
עוד חדשות מרתקות מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
נראה כי כל 15-13 שנה קם דור חדש של פלסטינים המתחנך על ערכי המאבק נגד "הכיבוש הציוני" ושוכח את הנזקים העצומים וההרג שגרם אותו מאבק. הסיבות להתפרצות ההתקוממות משתנות - למשל המשבר הכלכלי של סוף שנות ה-80 וסירוב הפלסטינים לקבל את תוצאות הסכמי אוסלו בסוף שנות ה-90. הנסיגה מלבנון שאירעה בשני שלבים, לפני כל אחת מהאינתיפאדות, שימשה דוגמה לפלסטינים ליעילותה של מלחמת הגרילה. האינתיפאדה הראשונה הייתה עממית וארגוני אש"פ וחמאס השתלטו עליה בהדרגה. באינתיפאדה השנייה שני הארגונים יזמו ותכננו את האינתיפאדה, ולכן נעשה שימוש בנשק של שוטרי הרשות ומתאבדים של חמאס. האינתיפאדה הנוכחית היא עממית כמו הראשונה, אלא שאינה מונהגת על ידי הארגונים הפלסטיניים. מהי הסיבה לכך?
פתח חושש מחמאס, חמאס חושש מהג'יהאד
המצב השתנה והוא אינו דומה לשנות ה-80 או ה-90. מה שמשתק את ההנהגה הפלסטינית הוא הפיצול בין הגדה המערבית לבין רצועת עזה, בין פתח לבין חמאס. הרשות הפלסטינית חוששת כי התפשטות המהומות לגדה תביא לאובדן שליטה והשתלטות חמאס.
חמאס בעזה, מצדו, חושש מעימות עם ישראל בעת הזו, שקרוב מדי לעימות הקודם בקיץ אשתקד. ה"הודנה" (הפסקת האש) שהושגה עם ישראל אמורה לספק לארגון זמן להתארגן לסיבוב הבא, וחמאס עוד רחוק מהשלמת ההכנות אליו. בנוסף, חמאס אינו נתמך כעת על ידי איראן, אלא על ידי קטאר, והיא אינה מעודדת ירי בעת הזו.
מרד במבוגרים, אי-אמון בהנהגה
לפיכך, התמיכה מהשלטונות בעזה ומהגדה ב"אינתיפאדת הסכינים" היא מילולית בלבד. המחאה העכשווית היא מעין מרד נעורים - צעירים שהתייאשו מהסיכוי של פתח וחמאס להשיג את המטרות הלאומיות. הצעירים גולשים באתרים ומושפעים מהם הרבה יותר מהחינוך בבית. המבוגרים נרתעים מהמהומות בשל החשש להשלכות על פרנסתם.
האווירה במזרח התיכון מקרינה לכל מסך בכל בית של נער פלסטיני - הפגנות מחאה של צעירים נגד המשטר בהרבה ממדינות האזור, אלימות קשה של ארגונים איסלאמיים הנלחמים זה בזה, מלחמות אזרחים והפצצות. הרשת מלאה בסרטונים אלימים ביותר מעיראק ומסוריה שלא נראו כמותם מעולם.
תעמולה ברשת
התעמולה ברשת המופצת על ידי התנועה האיסלאמית בישראל והפלג הצפוני שלה היא הרקע למעורבות הרבה של ערביי ישראל באינתיפאדה הנוכחית. ארגונים לא רשמיים ואנונימיים פועלים ברשת, בהם "מרכז התקשורת אל-קודס" המפיץ תעמולה תחת מעטה של רשת חדשות באתר אינטרנט ובפייסבוק ו"האינתיפאדה השלישית בירושלים". מנהלי אתר זה המציאו "לייק" בפייסבוק האוחז בסכין.
אף שקשה לעקוב אחרי מקורם של האתרים, רבים מהם מעבירים ביקורת על המשטר במצרים, מה שמלמד כי חמאס וארגונים איסלאמיים עומדים מאחוריהם. כזכור, משטרו של נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי משקיע מאמצים רבים להילחם ב"אחים המוסלמים".
מערכת ההסתה מתמקדת במה שהפלסטינים מכנים "אל-אקצא בסכנה", תעמולה שהתנועה האיסלאמית מפיצה במסגדים בארץ ובעולם הערבי כבר שנים רבות. האתרים שמהם מושפעים הצעירים כוללים רשימה של עלילות לפיהן יהודים ניסו כביכול לפגוע במסגד, החל מעלילת שריפת המסגד באוגוסט 1969, שלאמיתו של דבר בוצעה על ידי מטורף נוצרי מאוסטרליה, וכלה בעלילת שבירת הסטטוס קוו הנוכחית.
מדורה ללא גחלים
פרשנים בעולם הערבי פסימיים לגבי סיכוייה של "אינתיפאדת הדקירות" וחושבים שמדובר במעין מדורה עם גפרורים רבים, אך ללא גחלים. ללא תמיכתם של פתח וחמאס, סיכוייה להתפשט ולהאריך זמן אינם גדולים. העולם הערבי גם הוא תומך רק ברמה מילולית. רוב הפרשנים מאשימים את ישראל שהיא מנצלת בשנים האחרונות את המהומות בעולם הערבי על מנת להמשיך בתנופת הבנייה בהתנחלויות. יש בהם הטוענים כי ישראל גם ניצלה את המשא ומתן של המערב עם איראן משום שבמהלך השיחות השתדלה ארצות הברית להפעיל פחות לחץ על ישראל בנושא ההתנחלויות.
רשתות התקשורת במזרח התיכון עוסקות בעיקר במה שמדאיג את רוב העולם הערבי: הנחיתה הרוסית, איום דאעש והמעורבות האיראנית.
ה"אינתיפאדה" התפרצה בעיתוי גרוע מבחינתם של הפלסטינים. אין לה תמיכה אמיתית (מימון ונשק) מבפנים ולא מבחוץ, והיא מתפרצת בתקופה שבה הסיוט של כל המנהיגים בעולם הערבי הוא המחאה החברתית ההופכת לאנרכיה.
ד"ר ירון פרידמן, פרשן ynet לענייני העולם הערבי, הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, מרצה על האיסלאם במחלקה ללימודים הומניסטיים בטכניון ובמכללת הגליל ומורה לערבית בטכניון ובחוג להיסטוריה של המזרח התיכון בחיפה. ספרו "העלווים - היסטוריה, דת וזהות" יצא לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן בשנת 2010
לפנייה לכתב/ת 
