חייה ומותה של מאי - הטרנסג'נדרית שהתאבדה השבוע

כשאתן קוראות את השורות הבאות, זה אחרי שהלכתי לישון בשלווה אל תוך החידלון.

ישנתי ולא סבלתי, ישנתי והפסקתי את הכאב והסבל שהיו מנת חלקי רוב מכריע של חיי"

כך נפרדה מאי פלג ז"ל מחבריה, קרוביה ומוקיריה במכתב ההתאבדות אותו השאירה. "זה התחיל בשיחת טלפון מהמשטרה בשתיים וחצי בצהריים בשבת של ה-14 לנובמבר. אז אמרו לי שהיא מוגדרת כנעדרת והשאירה את הטלפון בדירה ואף אחד לא היה איתה בקשר מיום שישי בצהריים". מספר גל, אחיה המאמץ של מאי, "היה לי די ברור מה קורה ורק חיכיתי לטלפון שיגידו לי שמצאו אותה.

הטלפון הזה הגיע בערך באחת בלילה שבין שבת לראשון והגעתי למלונית שבה מצאו אותה וחיכינו לאמבולנס שיקח אותה לאבו כאביר עד שיצרו קשר עם קרוב משפחה ביולוגי".

קיראו עוד

הטרנסג'נדר הצעיר בעולם: בת 5 הפכה לבן

"מגיל 4 ידעתי: אני אישה בגוף הלא נכון"

ידעה כבר מילדות שהיא טרנסג'נדרית

מאי בת 31 במותה, נולדה למשפחה חרדית והכירה בזהותה הטרנסג'נדרית כבר בילדותה. "בגיל חמש וחצי עברתי התעללות בבית ובגיל 9 כבר היה לי רצון למות", היא מספרת בפני קוראי המכתב. בנעוריה לאחר מות אביה היא הועברה לפנימייה. "בפועל – חייתי המון ברחוב, צרכתי סמים ואלכוהול בניסיון לברוח ולהקהות את הכאב, בדידות איומה, אונס מתמשך ומזדמן, ניצול מיני ותקיפות מיניות רבות".

היא התגייסה לצבא וכשהייתה בת 20, התחתנה ונולדו לה ולבת זוגה שני ילדים. לאחר מכן התפרצה אצלה פיברומיאלגיה קשה. "בשנים הבאות – עברתי ניסיון אובדני שנכשל ברגע האחרון, גירושין, תהליך התאמה מגדרית כולל ניתוח קשה שעברתי לבד", היא מגוללת את סיפור חייה הקשה.

למרות הקשיים, מאי זכורה בקהילת הלהטבא"ק בירושלים כאוזן קשבת וכתף תומכת, כדמות כריזמטית ומנהיגה. בשנת 2013 היא נבחרה לעמוד בראש הוועד המנהל של עמותת "הבית הפתוח" בירושלים והייתה הטראנסג'נדרית הראשונה שעומדת בראשו של ארגון גאה מחוץ לתל אביב.

מאי הקימה גם קבוצת תמיכה לטרנסג'נדרים, הייתה פעילה מרכזית ב'דגל לבן' למודעות לנפגעי נפש ומתמודדים, הקימה קבוצת תמיכה לחולי פיברומיאלגיה והייתה הבעלים של "המקווה" הפאב הגאה בירושלים.

מאי וחברתה אנה."לא הפסיקה להילחם עד השנייה האחרונה". צילום: עופרת אסף

"היא תמיד הייתה המאי שמגיעה עם קביים וזורקת אותם על הספה ומתחילה לנהל את הישיבות בבית הפתוח", מספרת אנה, בת זוגתה לשעבר, "היינו בהיי וכחיילת שוחחתי איתה בשעות הת"ש 40 דקות כל יום עד שקצת אחרי מצעד הגאווה לפני שנתיים היא חטפה התקף פיברומיאלגיה, שזו מחלה נויורולוגית איומה. היא הייתה מרותקת לספה והיו ימים שהייתי צריכה להכניס לה אוכל לפה ולהזיז לה את הלסת.

"הרבה בעיות עלו סביב ההתקף הזה והוא היה טריגר שגרם לה להיות אובדנית ומדוכאת. כשגרנו יחד היא הלכה ברגל בדרך לרופא ועברה אונס באור יום ולא יכלה להגן על עצמה. זה העלה את כל הבעיות הכי קשות ולחשוב שהיא נמצאת בבית חולים לחולי נפש כשהאנסים שלה מסתובבים חופשי ברחובות. זה נורא.

"היא לא הגישה תלונה במשטרה כי איבדה אמון. המשטרה לא הייתה לטובתה בשום מצב בעבר ולא הייתה מקור שאפשר לסמוך עליו. באותה תקופה גם האנורקסיה שלה חזרה. היא עברה מסכת חיים מהגיהנום שאני לא מאחלת לאף אחד, ולא הפסיקה להילחם עד השנייה האחרונה. כמו ציפור שניסתה לצאת מהכלוב שלה בכל מחיר"

אי אפשר להגיד לאנורקסית להתחיל לאכול. מאי בתקופת הפרעות האכילה

"בשנתיים האחרונות אחרי שנפרדנו ליוויתי אותה לחפש טיפולים ומוסדות לחולי נפש סירבו לקבל אותה. היה חוסר הבנה מוחלט של המצב שלה. היה מוסד שאמר שיקבלו אותה בתנאי שתישאר במשקל מסוים וזו לא הוראה שאפשר לתת לאנורקסית: 'בואי נחליט שאת אוכלת'.

"רוב הדחיות היו קשורות לעובדה שהיא גם אובדנית, גם אנורקסית, גם טרנסית. אלו מקומות שרוויים בטרנספוביה והתנערות מלאה מאחריות וזה מתבטא בכל חייה. יש לה שני ילדים שבית המשפט אסר עליה להתראות איתם ולהיפגש איתם בלי בחינה של ההורות שלה.

"היא הייתה אמא חלומית ולא הייתה שם שום הבנה של המצב כי הייתה לה חזות כנראה של מישהי מופרעת שנראית טרנסקסואלית ולכן כדאי להרחיק את הילדים. זו מחשבה מאוד חשוכה".

לפני כשלוש שנים היא הייתה אופטימיות לשינוי שעברה ולחיים שהיא רצתה לחיות. צפו בראיון איתה:

"הייתה חשופה כל הזמן לסכנות שברחוב"

דפנה, הייתה בת זוגתה האחרונה של מאי ואצלה היא התגוררה עד לסוף חייה. "היא יצאה מאשפוזים ארוכים כשבמכתב השחרור היה כתוב: 'מיצינו את הטיפול ולא הגענו לתוצאה כי אין לנו מה לעשות'. הכתובת הבאה זה הרחוב, שיחררו אותה לרחוב", מספרת בכעס דפנה.

"יותר מפעם אחת היא הבינה שאין לה שום מקום להיות בו והרבה אנשים התריעו שהיא הולכת לשים קץ לחיים שלה. היא קראה לזה 'המתת חסד' ומדי פעם היו באמת עוצרים אותה ולוקחים אותה להסתכלות מאוד שטחית ומשחררים אותה אפילו באמצע הלילה כשהיא מאוד נסערת, פולטים אותה לרחוב. פעם אחת היא הגיעה לפה בשלוש לפנות בוקר. הם חשפו אותה שוב ושוב לסכנות כשגם ככה הייתה מאוד חשופה אליהם כמישהי שסובלת מניתוקים ומריבוי זהויות.

"בנוסף, היא הותקפה מספר פעמים במצב הזה של אנשים שפשוט ניצלו את השבריריות שלה. לא רק שהמערכת לא עזרה כאן היא פשוט שוב ושוב חשפה אותה למקומות הכי קשים. כמי שחיבקה אותה כל לילה אני זוכרת איך נראו הלילות שלה עם קפיצות ועם סיוטים".

מאי עם חבריה בפאב ה"מקווה" שהיא הייתה מבעליו. כריזמטית ומדהימה(צילום: עופרית אסף)

"בכל פעם שהיינו מגיעים לדבר איתה, הקושי הכי חזק שלה היה הריחוק מהילדים. היא גידלה אותם והייתה דמות משמעותית בחייהם. זו נראתה מערכת יחסים נפלאה. כשבאנו עם הילדה שלנו, היה אפשר לראות בעיניים שלה כמה זה בלתי נתפס שהיא לא יכולה לראות את ילדיה וזה הדבר שהכי הכי רצתה - לשקם את חייה כדי לשוב לראות ולהיות עם הילדים שלה", מספר חברה איתן שכטמן.

"היא הייתה בן אדם מרתק. הייתה לה השקפה מעניינת לגבי העולם ולגבי המציאות, היא הייתה אדם מאוד נעים, יצירתי וחברותי ואחר כך ראיתי כמה קשה היה לה שהמחלה והדכאון הלכו והשתלטו עליה. זה היה נורא.

"הייתה מאוד מרשימה. פושרית בהמון תחומים". מאי פלג באירוע גאווה(צילום: מאור ברזאני)

"היו זמנים שהיה קשה לזהות אותה, אבל תמיד אזכור אותה בתור אותו אדם חיובי, נמרץ ומלא אנרגיות ולא כפרח קמל. אני אזכור אותה כאדם מצחיק שנון וכריזמתי, שתמיד יודעת להגיד את הדבר הנכון. זה מה שהייתי רוצה שיזכרו עליה ולא כמקרה של בעיות בריאותיות".

דפנה מוסיפה ואומרת: "היא ממש קסם. הייתה בחורה מאוד מרשימה, מלאה ברגש, פושרית מטורפת במלא תחומים. בפגישה הראשונה שלנו לא ניסתה להיות רומנטית וכמו שקראנו לזה, קופידון בא ושלח את החץ. ברגע שהבנו שזה משהו הדדי ושאנחנו רוצות לממש אותו אז היא עשתה לי שיחה מאוד קשה על זה שהיא מאוד חולה ושהיא לא אופטימית לגבי ההמשך של עצמה, והיא לא יודעת איך ואם היא תמשיך, והיא רוצה שאדע לאן אני נכנסת.

"היא אמרה לי 'אני באיזה שהוא מקום פצצה שהולכת להתפוצץ מתישהו ואני רוצה שתדעי את זה'. אמרתי לה 'שזה מאוחר מד. כי אני קשרתי את החיים שלי בחיים שלך'".

"בעיקר לפתוח את הלב, להעלות את המודעות לסובלנות ובעיקר בתחום הזה של אנשים נפגעי נפש. היא חזרה על זה הרבה פעמים שאין באמת כתובת אמיתית יש המון כתובות אבל אף אחת מהן לא נותנת מענה אמיתי בלי תנאים.

"הרוח של מאי הייתה רוח לוחמנית ומאוד מקדמת. בצורה כזו היא נתנה כוח להמון אנשים מסביבה עם המון קסם והמון הבנה ואינטיליגנציה רגשית מאוד גבוהה ומדויקת והיא אמרה: 'היו לי חיים פוריים ועמוסים בחוויות אבל הגעתי למיצוי. היא לא הרגישה שהיא מסיימת איזה משהו עם תחושה של כישלון".

כל מפגש איתה היה משמעותי. מאי פלג(צילום: תומס ווינטרס)

"41% מהטרנסג'נדרים ניסו להתאבד"

"זאת סיטואציה לא פשוטה לבית הפתוח ולקהילה הירושלמית", משתף ערן גלובוס, חבר של מאי וחבר בוועד המנהל של הבית הפתוח "אנחנו 3 חודשים אחרי אבל ציבורי וכבד על הירצחה של שירה בנקי ז״ל במצעד הגאווה בירושלים, וכרגע אבל נוסף הוא משהו שאנשים לא יודעים איך להתמודד איתו. כבר היום היתה קפיצה משמעותית בטלפונים לשירות הייעוץ שלנו, יש אנשים שמרגישים שאנחנו עוברים ממוות למוות.

"מאי הייתה מנהיגה, דמות מוכרת ואהובה מאוד ואפילו מוערצת בעיני רבים. בעיניי חשוב להגיד שהסיפור של מאי הוא לא רק סיפור על טרנסופוביה ובטח לא על קורבן. מאי הייתה אדם חזק ואמיץ ושמח חרף הכל וככה נזכור אותה. המערכת בוודאי טרנספובית למעט אנשים טובי לב שסייעו לה, אבל צירוף של נסיבות חיים מזעזעות ומערכת שלא יודעת איך להתמודד איתה ועם שונות בכלל הובילו אותה לקבל את ההחלטה הזאת.

"במקום לחבק אותה היא נזרקה שוב ושוב אל מעבר לתנאים שלא יכלה לעמוד בהם וגדרות של אי הבנה ואטימות. גם העובדה שהיא ילדה את הילדים בתקופה שהייתה, ביולוגית זכר, הקנה לה יחס לאב - שהוא יחס שונה מבחינת המדינה".

אלישע אלכסנדר מנכ"ל ארגון מעברים בקהילה הטרנסית שופך אור על הסטטיסטיקה המחרידה אליה נופל סיפורה של מאי: "41% מהאנשים הטרנסג'נדרים ניסו להתאבד. מספר זה יורד דראסטית לאחר היציאה מהארון, עם זאת גם לאחר השינוי טרנסיות וטרנסים עדיין מתמודדים עם קשיים נפשיים בשל טרנספוביה. מי שמכיר את סיפורה של מאי מקרוב, יודע שכקהילה וכחברה עלינו להיאבק בטרנספוביה, וגם לדאוג לחברות וחברי קהילה שקשה להם - לוודא ששירותי הרווחה והבריאות נגישים וידידותיים לנו.

"רק לאחרונה יו"ר איגוד הפסיכיאטרים אירגן כנס בנושא הטרנסי. כמו כן, לטקס יום הזיכרון הטרנסי שיתקיים ביום חמישי בערב במרכז הגאה בגן מאיר, תגיע נציגות של היחידה למניעת אובדנות של משרד הבריאות, להתחלה של שיתוף פעולה. עברה עלינו שנה לא קלה, אני מאחל לקהילה שנצליח לעשות שינוי ושהמוות שלה יהיה האחרון מסוגו".

"כל מפגש עם מאי היה משמעותי היא פשוט הייתה אישיות כובשת כריזמטית ולא יצא לי לפגוש עוד אדם כזה ברוך כשרונות כמוה. כל מפגש איתה היה מעבר למילים שנאמרו. זכיתי להכיר אותה ואני אומר לה תודה על כל יום שהיא נשארה איתנו, והייתי רוצה שיהיו יותר פתרונות לאנשים כמוה ולא רק פלסטר על מפל. שאדם לא יצטרך להישאר עם כל הסבל הזה וליפול בין הכסאות או כל סיבה אחרת. אף אחד לא צריך להישאר ולסבול ככה. אני מקווה שנצליח להמעיט מסבלם של אחרים בזכותה.

מאי כתבה עוד לפני מותה:

"עם כל תחושת הבדידות שליוותה אותי בימי חיי, היו רבות שהיו שם לצדי בכל מיני תקופות ולכל מי שהושיטה יד – אני מודה מקרב לב. הלכתי אל מותי בידיעה שאני אהובה וחרותה בליבותיהן של רבות", מסכמת מאי את מכתבה, "האשמים היחידים במותי – הם גורמי ממסד שלא יוצרים מקומות טיפול ראויים. משרד הרווחה, הבריאות, המשפטים, ביטוח לאומי, צוות רפואי כושל (...) הסליחה הגדולה מכולן אני מבקשת מילדיי – מוריה ואופיר, על כך שלא הצלחתי במלחמתי להשיב אותם אליי ולתת להם את כל המגיע להם".

הייעוץ הבית של הבית הפתוח - ינון, 053-3328-299 ובפייסבוק ״הבית הפתוח בירושלים״

ער״ן (עזרה ראשונה נפשית) 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע - 1201

יש עם מי לדבר, קו הקשב של האגודה: 03-6205591 בימים א'-ה' בשעות 19:30-22:30

שירות "ברוכות הבאות" - 03-5252896 שלוחה 112