אמיר גוטפרויד בטור אישי על הפרידה מאשתו, הסרטן והמוות שקיווה שלא יעצור את הכתיבה

אמיר גוטפרוינד(צילום: טל שחר)

לא מיד התחבר הקטע הזה לרומן "מזל עורב". בקלות רבה היה יכול להצטרף למאות רבות של קטעים שכתבתי, שאינם מחוברים לשום סיפור או רומן, וכנראה ישכבו במגירותיי עד שלאחר לכתי, לעולמי יגיעו אנשי מקצוע לפנות את תכולת ביתי. אבל כעבור זמן התחלתי לעסוק בנושא שתמיד משך את תשומת לבי: הנעדרים.

במדינת ישראל הקטנה יש אנשים שיצאו אל הקרב, ואין איש יודע היכן הם. לא חיים, לא מתים. נעדרים. ויש אנשים, אזרחים, שביום כלשהו יצאו את פתח ביתם, והיום השגרתי המתוכנן התחלף בהיעלמות מוחלטת, חסרת הסבר, ובמשפחה כואבת והמומה שנותרת מאחור, בלי שום כלי נפשי מתאים לעכל את האירוע. החיים לא נמשכים, הם לעולם לא יהיו כפי שהיו, אך מאידך - גם לא נפתחים מנגנונים נורמטיביים של אבל ושכול.

חצים של מציאות ודמיון

פרשיות נעדרים סקרנו אותי תמיד - גם בגלל המצב הנפשי אליו נקלעים האנשים הנותרים מאחור, וגם בגלל התעלומה הכמו בלשית של ההיעלמות. כיצד זה אפשרי? מה בעצם קרה? מדינת ישראל הקטנה ובעלת ההיסטוריה הקצרה יחסית, מלאה בתעלומות שכאלה, כל אחת שונה מרעותה, וכל אחת נושאת בחובה אינספור חצים מנחים בעבור הדמיון.

התחלתי לכתוב סיפור על נערה חמודה שיוצאת מביתה ולא שבה. אפילו אני לא ידעתי בדיוק מה אירע לה, אבל התחלתי לחבר סיפור עליה, ועל משפחתה. ניסיתי להתמקד בה ובמטורף שחטף אותה. אבל כמו כדור מחורר שמנסים לשווא לנפחו ולנפחו, הנושאים הללו "לא התרוממו". וכמו בספרים קודמים שלי, כעבור זמן רב של כתיבה הבנתי שלא הם המעניינים אותי, אלא האנשים הנענים לבקשת המשטרה ומסייעים בחיפושים אחר הנערה. התחלתי לחשוב על איש אחד מסוים המצטרף לחיפושים, והנה, הבנתי שזהו האיש שבילדותו היה לו דוד שכיר חרב, שהצטרף למלחמות באפריקה, ויום אחד נעלם הדוד הזה לנצח.

כך נכנעתי לדחיקותיו של הלא-מודע שלי, והתחלתי לכתוב את הרומן "מזל עורב". בדרך כלל אני אוהב להגיד שכתיבתו של סופר היא במיטבה כשהוא אינו יודע מה הוא עושה. בניגוד למהנדס או רופא, טוב לסופר ללכת בעקבות דחף חזק שאינו מובן לו, ולהיכנע לו. אבל לא תמיד הכניעה הזו פשוטה, או יכולה להתבצע "על פי פקודה". נדרש סוג של מאבק בין הסיפור שהסופר רוצה לכתוב, ובין הסיפור שרוצה להיכתב.

נעדרים. החיים ללא אדם אהוב, בלי אפשרות לאבל נורמטיבי

הכתיבה הוליכה אותי. היו רגעים רבים שחשתי התרגשות סתומה בעודי כותב. אפילו לא הבנתי מדוע אני מתרגש. וכאילו לא די בכך, במקביל לכתיבת הספר קראתי ספרים שלבו את אש ההתרגשות. כמעט תמיד אני קורא ספרים בעודי כותב, ולעתים קרובות אני מתחיל יום כתיבה בקריאת ספר.

הפעם, עם "מזל עורב", לקחתי לי את מרגרט אטווד כ"יועצת אמנותית", וספריה - "המתנקש העיוור" ואחרים - ליוו אותי, "פיקחו" על כתיבתי, ו"התערבו" בה לא פעם. בשלב מסויים העניין הפך ל"סיוט" (סיוט מתוק). הייתי קורא משפט של אטווד ולפתע היה עולה לפני משפט שהתחנן להיכתב. או רעיון. או הבנה מה צריך להתרחש בעלילת הספר שלי. מיותר לציין שלא היה שום קשר ישיר בין המילים של אטווד ובין המילים שצצו בראשי. אבל הן הופיעו, כמעט ללא הפסקה, ובמקביל לנזק של חוסר היכולת להתקדם בקריאה, שגשגה הכתיבה והתקדמה במהירות רבה.

לא הכל התנהל על מי מנוחות. היו פעמים שעלה בי רעיון כיצד תימשך העלילה, ומיד התנגדתי לו. לא רציתי בתפנית הזו. אבל משהו חזק מאוד הורה לי להיעתר, להמשיך בכיוון שצץ. זמן מה דילגתי מהתנגדות להתנגדות, מקרב אבוד לקרב אבוד, אבל ככל הנראה משהו בתוכי ידע בדיוק להיכן הוא מושך.

לשחרר את הכלב

ברגע מסוים, בעיצומה של הכתיבה, כבר התחלתי להבין מה הוא הדבר הרגשי החזק שהוליך אותי במעלה הדרך. האיש שעליו כתבתי, למרות כל ההבדלים הביוגרפיים ביננו, הוא האיש שהייתי עלול להיות, אלמלא פגשתי את אשתי, התאהבתי, נישאתי לה, הולדתי ילדים, והפכתי לאיש משפחה. איני יודע מדוע בחרה הנפש שלי דווקא בעיתוי הזה, להתחיל לכתוב על האיש הזה - שכמעט והייתי יכול להיות הוא.

לא ידעתי שבאמצע כתיבת הספר תחלה נטע, אשתי, במחלת הסרטן ותמות. אשתי, זו שהפכה את חיי לאחרים, לטובים, למלאי משמעות, שונים מחייו של הגיבור שלי ב"מזל עורב". איני מאמין גדול במיסטיקה, אבל אין לי ספק שבדיעבד זו היתה ההזדמנות האחרונה שלי לרדת לעומקו של הסיפור הזה, סיפורו של "האיש שכמעט הייתי". נכנעתי לדחיקותיו של הלא-מודע, וכתבתי את הסיפור שהסתתר מתחת לעניין שלי בנעדרים.

ספרו של אמיר גוטפרוינד. "מזל עורב"

לפעולת הכניעה הזו אני קורא "לשחרר את הכלב". כמו שמגיעים לפארק ירוק ומשחררים את רצועתו של הכלב, שירוץ לאן שירוץ, שישתולל, שיעשה מה שברצונו, כך אני עושה עם הלא-מודע שלי. טוב, צריך להודות שהשיטה הזו לא תמיד נגמרת באופן מפואר. גם כלב אמיתי, כשמשחררים אותו, לעתים רץ מיד עם ארשת של דחיפות וחשיבות עליונה אל גוש קקי שהותיר אחריו כלב אחר. אבל לפעמים זה כן מצליח, כמו ב"מזל עורב". הלא מודע השתחרר והוביל אותי למקום שהייתי זקוק לו.

כפי שכתבתי, במהלך כתיבת הספר חלתה אשתי במחלת הסרטן, ולאחר שנפטרה, לא הייתי מסוגל לחזור אליו. אפילו חשתי שאיני רוצה לעסוק בו עוד לעולם. אבל יום אחד, כמעט שנה לאחר מותה, בהחלטה ספונטנית, שבתי אל כתיבתו. אולי נקשר הדבר בעובדה יוצאת הדופן שאשתי קראה את מה שהספקתי לכתוב עד שחלתה - היא אהבה מאוד את ההתחלה והאמצע, אבל "פסלה" את שלושת הפרקים האחרונים בגרסה ההיא יש לי כלל, לא להראות לעולם לאף אחד את הספר שלי לפני שאני מגיע לטיוטה מוגמרת. הפעם שיניתי ממנהגי. למה? אין לי תשובה. אולי בגלל ההערות שלה, שנותרו תלויות באוויר - אולי בגללן שבתי אל הספר, על מנת לתקן.

וכך אירע שבסופו של דבר מימשתי את ההזדמנות האחרונה שלי, כך אני מאמין, לכתוב על "האיש שכמעט הייתי". כי לאחר שנפטרה אשתי, לעולם לא אוכל לחזור לספר אותו, בלי להיות רווי בכל מה שאירע ללבי מאז מותה.