לפתע נדלק הגיהנום. אסון פיצוץ הנשק באילת
"השמחה שהגישו לנו על צלחת גיבורי ישראל" הועבה על-ידי אסון גדול בנמל אילת, השבוע לפני 46 שנים: משאית תחמושת הועפה לאוויר בפיצוץ אדיר שגבה חיי 24 חיילים ואזרחים - בתום מבצע נועז באי בים האדום, שבו נשבו עשרות מצרים. כך תוארו הדרמה בים, התופת והחקירה
זה היה אחד ההישגים המרשימים במלחמת ההתשה. לוחמי הצנחנים הצליחו לשבות עשרות חיילים מצרים על האי שדואן שמדרום לשארם א-שייח. אך שמחת הניצחון התחלפה מהר מאוד באבל כבד. משאית ועליה תחמושת, שהורדה בנמל אילת מהספינה אח"י בת שבע, התפוצצה בעיר הדרומית. 24 בני-אדם, שעסקו בפירוק התחמושת, נהרגו – בהם 21 חיילי צה"ל ושלושה אזרחים עובדי צה"ל. עשרות נפצעו.
לכל הכתבות של השבוע לפני
ב-22 בינואר 1970 פשטו לוחמי חטיבת הצנחנים, שהגיעו במסוקים, על האי שאודן שבים האדום. אחד החיילים, שנשא שני רמקולים ענקיים, קרא: "הקשיבו, הקשיבו! כוחות הקומנדו המצריים. כוחות צה"ל לא באו היום כדי לקטול אתכם. כוחות צה"ל באו כדי לשבות אתכם. מי שחייו יקרים לו – ייצא החוצה, יזרוק את נשקו וירים ידיים. זרקו אתכם לכאן כמו כלבים. ללא כל הגנה. היכנעו!".
אחד החיילים המצרים מיהר להיכנע והוא זה שדיווח כי המצרים מתקבצים באזור המגדלור שעל האי. כשלוחמי צה"ל התקרבו אל המקום שבו התחבאו החיילים המצרים, הבחינו בדגל לבן. אבל זו הייתה טעות אופטית, ומדובר היה בווילון שנקרע במגדלור. במקום התפתחו מהר מאוד חילופי אש. גם לוחמי צה"ל נפגעו. בשלב מסוים נעשה שימוש שוב במיקרופון והשבוי המצרי אמר לחבריו: "הישראלים מתייחסים אליי בסדר גמור. היכנעו גם אתם". המצרים שוב הגיבו באש. לאחר התערבות חיל האוויר, שהפציץ את המקומות שבהם הסתתרו המצרים, הם יצאו בזה אחר זה מתוך הצוקים ונכנעו. על-פי הפרסום אז ב"ידיעות אחרונות" 62 חיילים מצרים נשבו באותו אירוע.
בפעולה נהרגו שלושה לוחמי צה"ל – סרן יצחק קוטלר, בן 23 מקיבוץ גבעת ברנר, סמל ישראל בר-לב, בן 22 מגבעת חיים איחוד, ורב טוראי חיים איסרוביץ, בן 20 מהרצליה. קצין נוסף נפל בשבי המצרי.
יומיים לאחר מכן, בשבת 24 בינואר, בסביבות 16:00 אירע האסון. משאיות עמוסות ציוד יצאו מבטן הנחתת של חיל הים וניסו לעלות אל החוף. רצועת זיפזיף שעל שפת המים הייתה תלולה במקצת והמכוניות המשאיות העמוסות לעייפה התייגעו קשות במאמציהן לטפס אל הרציף, נכתב אז ב"ידיעות אחרונות". לא אחת מהן שקעה בבור שחפרו גלגליה והחבורה הגדולה של אנשי יחידות השירותים נחלצה לעזרה בדחיפות.
בזו אחר זו, תיאר כתב העיתון אורי פורת, נחלצו משאיות ה"ליילנד" מן החול וטיפסו את הרציף והסתדרו לחנייה זו לצד זו. אחת המשאיות, שהייתה עמוסה ארגזים מלאים במוקשים, לא הצליחה לטפס אל הרציף. לאחר נסיון כושל אחד או שניים החל הרכב להתחפר. אנשים שעקבו מן הצד אחר מאבקו הנואש של נהג ה"ליילנד" החלו מתקרבים כדי לעזור למנוע הדיזל, שהשמיע נהמות של חוסר אונים. הם התקרבו פסיעות אחדות כאשר לפתע נדלק הגיהנום.
תמרת עשן שחור ורב פיתולים עלתה מן המקום שבו עמד ה"ליילנד". מן הרכב, שהועף באוויר לגובה של כמה מטרים, לא נותר אלא גוש מפותל של מתכת מקוטעת ומכורבלת, תואר אז. ברדיוס של 50 מטר היה הרציף זרוע עשרות נפגעים, שהיו פזורים בין שרידים מפויחים של ארגזים וחלקי לבוש. בסך הכול התפוצצו 6 טונות של חומר נפץ, שגרמו לאסון הכבד.
הפצועים פונו במהירות לבית החולים יוספטל שבאילת. העסוק מבין כל הרופאים באותה עת היה מנהל המחלקה הכירורגית, ד"ר מרדכי סולם, שהיה המנתח היחיד במקום. "אחוז הפצועים קשה באסונות הוא קטן בהרבה מאחוז הפצועים קל", אמר המנתח. "היחס הוא בדרך כלל – 20% קשה ו-80% קל. אבל הפעם נדהמתי להיווכח כי היחס הוא הפוך. פצועים קל כמעט ולא היו".
אחד ההרוגים באסון משאית התחמושת היה סרן יעקב ברק, שהיה מאושפז במשך חודשים ארוכים לאחר שנפצע קשה באוקטובר 1967 כשהיה על סיפון המשחתת אח"י אילת. אחרי שהשתקם עברה משפחתו להתגורר באילת, שם הוא שירת בחיל הים. הוא הניח אחריו אישה ושלושה ילדים. הילד השלישי נולד שבוע אחרי נפילתו וקיבל את שם אביו.
האסון הנורא באילת "הלם במוצאי שבת על ראשי הציבור הישראלי כבפטישים", נכתב אז. לאחר ההצלחה הגדולה באי שדואן רחבו הלבבות בארץ – עד שנמסרה ההודעה המרה. רבים מתושבי המדינה נצמדו אל המקלטים. הרב הראשי לצה"ל, האלוף שלמה גורן, הוזעק למקום האסון שעה קלה לאחר שאירע כדי לזרז את תהליך זיהוי ההרוגים.
הרצל רוזנבלום כתב במאמר המערכת של "ידיעות אחרונות": "אסון גדול העיב על שמחה גדולה. השמחה היא – סיומו המזהיר של מבצע שדואון, אותו הגישו לנו על צלחת זהב גיבורי ישראל אשר נתנו לעם את הכל, ועתה נמנע ממנו לשמור בהישגם הצבאי הכביר שאין דומה לו. אסון זה – לאויב לא היה חלק בו. כי אילו המדובר היה בהחבאת פצצת זמן בארגזי התחמושת בשדואן – לא היו אלה שהחביאוה מכוונים לזמן כל כך מאוחר יותר. וקשה לנו בשעות אלה להפנות את המבט לעבר נצחון גיבורנו אשר הושג על ידם רק יום אחד לפני האסון בעורף".
בוועדת החקירה, שבראשה עמד אלוף-משנה דוד לסקוב, התברר כי עוד לפני שהועמס חומר הנפץ על ספינת חיל הים הוזהר האחראי להעמסה, קצין בצה"ל, להקפיד על פירוק המוקשים לבל יקרה אסון. אבל הוא לא עשה כן. הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות" איתן הבר, ציין שוועדת החקירה קבעה כי האסון אירע כתוצאה מהתפוצצות מוקש נגד אדם מתוצרת ישראל שהיה במשאית.
עוד מצאה הוועדה כי ההתפוצצות אירעה כתוצאה משבירת חלק ממוקש, בעת שיצאה המשאית מתוך ספינת חיל הים. ייתכן שהרעידות של המשאית בזמן שניסתה לעלות לרציף גרמו להתפוצצות הקטלנית.
בחודש יולי אותה שנה נפתח משפטם של חמישה אנשי צה"ל שהואשמו בגרימת מוות מתוך חוסר זהירות וברשלנות ובמעשה פחזנות שגרמו לפציעת עשרות בני אדם. כמה מהם הואשמו באי פירוק מוקשים חמושים, לפני שאלה הועמסו על משאית.
בחודש דצמבר 1970 גזר בית הדין הצבאי בפיקוד מרכז עונש מאסר על שני קצינים, קצין בדרגת סגן וקצין בדרגת סגן-משנה. הסגן נידון ל-18 חודשי מאסר בפועל ואילו הסגן משנה לתשעה חודשי מאסר. בית הדין הורה להוריד את השניים לדרגת טוראי. שני קצינים נוספים וחייל בדרגת סמל זוכו מכל אשמה.
בית הדין קבע כי הוצאת הנפצים מתוך המוקשים בנסיבות המקרה הייתה מחויבת גם על-פי כללי הזהירות היסודיים הקיימים בצה"ל. כתוצאה מכך שהדבר לא נעשה, הובלו המוקשים אל משאית כשהן חמושים וכך שעלו על הנחתת שהפליגה לאילת. בעת ירידת המשאית מן הנחתת בנמל אילת, טולטלה המשאית, נחבטו המוקשים, ובגלל הימצאות הנפצים בתוכם נגרמה ההתפוצצות.
הקצין הזוטר היותר הורשע בין היתר כיוון שלא נקט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע את טלטול המשאית בעת עליית לנחתת ובעת ירידתה ממנה באילת. בית הדין הביע תמיהה על כך שקצינים בכירים יותר לא הועמדו לדין והאשמה הוטלה על קצינים זוטרים. השופטים העירו בחריפות יתרה על חלקו של קצין אחר, בדרגת סגן אלוף, שלא הועמד כלל לדין. רק באוגוסט 1971 הוחלט להעמיד לדין גם את הקצין בדרגת סגן-אלוף, לאחר קביעת ועדה מיוחדת אשר דנה בעניין, שבה היו חברים שופט העליון משה לנדוי, האלוף במיל' מאיר עמית ואלוף אברהם אדן (ברן).
לפנייה לכתב/ת 
