בלי להעביר ביקורת: תנו לעצמכם צ'אנס לחיים חדשים

כשנולדתי, ההורים שלי העריצו אותי. התמסרו לי. אהבו אותי עד כלות. רואים את זה בתמונות. את החיוכים, החיבוקים, המבטים, האינטימיות. את האהבה. הייתי הבן הבכור. ילד יפה, בלונדיני, עם חיוך משגע. ילד סקרן, מחונן. ילד מושלם.

ואז הפסקתי לחייך.

גם את זה רואים בתמונות. החיוך שלי כבר לא גדול ומשוחרר אלא קטן ומאולץ. חיוך של ילד שמרגיש פחות נאהב. ילד שצריך לרצות את הוריו. ילד שעובד קשה בשביל האהבה שלהם.

ילד שסופג ביקורת. ילד שמאוכזבים ממנו. ילד שאיבד את המצפן הפנימי ולא יודע מה עליו לעשות כדי להרגיש בטוח ושליו. ילד שחי במתח תמידי. ולאט לאט מתרחק משני האנשים האלה, שאמורים להיות הכי קרובים אליו. שאמורים להיות המקום הבטוח עבורו, העוגן התמידי.

הביקורת הרסה את חיי.

הביקורת שינתה אותי מבפנים

אני לא יודע לומר כמה ביקורת ספגתי מהוריי, אי אפשר הרי להעריך זאת. אבל אני כן יודע שהיא הייתה מספיק משמעותית כדי שתחדור אליי ותשנה אותי מבפנים.

מגיל צעיר הפכתי לילד ביקורתי, אחר כך לנער ביקורתי, ואז למבוגר ביקורתי, הייתי מבקר מוסיקה ומבקר טלוויזיה, עשיתי מהביקורת כסף, אהבתי כל רגע ואז שנאתי את עצמי.

הייתי אדם קשה, מריר, כזה שיש לו מה לומר על כל דבר. כזה שרואה בעיקר את השלילה. כזה שמאוכזב, מתוסכל, רגזן, מרגיש מוחמץ, בדיוק כמו שני הוריו. גם היום, יש רגעים רבים, רבים מדי, שאני עדיין כזה.

הפכתי להיות אמא שלי. והפכתי להיות אבא שלי. ובדרך איבדתי את עצמי. המסע שלי אל עצמי, שבו התחלתי לפני למעלה מ-25 שנה, הוא אל התקופה שעדיין לא ספגתי ביקורת ולא הייתי ביקורתי כלפי עצמי. המסע שלי הוא גם המסע שלכם. של כל אחד ואחת מכם שקורא כרגע את המאמר הזה.

כולנו נפגעי ביקורת. כולנו ספגנו אש מהורינו. כולנו חטפנו על הראש. כולנו התכווצנו, התגוננו, בכינו לתוך הכרית והפכנו להיות ביקורתיים כלפי עצמנו, ילדינו, חברינו, וכמובן הורינו.

כולנו ממשיכים לעולל לאחרים בדיוק את מה שעוללו לנו. הגיע הזמן לעצור את ההדבקה הזאת לרגע, להתבונן על מה שעוללנו לעצמנו ולאחרים ולמצוא דרך חדשה, שתספק לנו נינוחות, שלווה, רוגע, אושר ותחושה נעימה. הדרך של החיבוק, ההקשבה, הקבלה, הפרגון, העידוד והתמיכה. הדרך שבה נתחיל לפסוע כבר היום. ממש עכשיו.

בואו נפתח אותה בתרגול חד פעמי. נקרא לו "יום ללא ביקורת". או "יום חיובי". התרגול הזה דורש מכם מחויבות מלאה, אמיתית, עמוקה, לבחירה שלכם, הבחירה להיות חיוביים. להיות קשובים לאחרים. לתת להם מקום. לפרגן. להתלהב. לעודד. להיות בעד. להיות אופטימיים וחדורי תקווה. ולא לבקר. ולא להתאכזב. ולא להשתלט. ולא להתרחק. להתקרב. אליהם. ואל עצמכם.

זהו תרגול קשה מנשוא. הרבה יותר מכל דיאטה שניסיתם. הרבה יותר מכל אימון שחוויתם. לוותר על הביקורת, עבור רבים מאיתנו, זה כמון לוותר על חלק מהגוף, חלק מהנשמה, חלק מעצמם. הם לא מכירים את עצמם בלי זה. הם אומרים על עצמם: "אני ביקורתי". "זה האופי שלי". ועוד כל מיני תירוצים והסברים שמשקפים אחיזה עזה בדפוס הנורא הזה.

בואו נבדוק איך זה לחיות בלי ביקורת

אז בואו, ליום אחד, לכמה שעות, נשחרר את האחיזה. נניח לו. נניח לעצמנו. נבדוק איך זה לחיות בלי ביקורת. לחיות. פשוט לחיות.

החברים שלכם מיד ירגישו בכך. הילדים שלכם ישימו לב שמשהו השתנה. גם במקום העבודה ישאלו מה קרה. בלי המשקולת של הביקורת, שאתם נושאים לאורך כל היממה, תהיו קלים יותר, נעימים יותר, זורמים, נגישים, מחויכים, רכים. רכים כמו ילד תמים בן 5, ילד שמח, ילד אוהב, שמאמין להוריו, שלבו נקי, שאין בו טיפת רוע, שחי את ההווה שלו במלואו ושמביט אל העתיד בעיניים מלאות תקווה.

אתה יכול להיות הילד הזה. את יכולה להיות הילדה הזאת. שוב להיות כפי שהייתם. פעם, מזמן. יום חיובי, בלי ביקורת, יחזיר אתכם לעצמכם, למי שהייתם, למי שאתם באמת. נסו את זה יום אחד וחייכם ישתנו כליל.  

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת