זה קרה לפנות בוקר. 5 בספטמבר 1972.

השמש עדיין לא יצאה והספורטאים הנרגשים נמו במיטותיהם שבכפר האולימפי במינכן.

חוליית מחבלים פלסטינים פרצה לבניין בו שכנה המשלחת הישראלית. משה (מוני) ויינברג, מתאבק עטור פרסים ומאמן נבחרת ההיאבקות של ישראל, היה הראשון בו נתקלו.

ויינברג גר בדירה הראשונה בכפר יחד עם שישה מאמנים ושופטים ישראלים נוספים. הוא שהה ככל הנראה מחוץ לדירה והבין מהר מאוד שמדובר במחבלים. בניסיון למנוע מהם לפגוע בחבריו, היכה את המחבלים, כשאחד מהם ירה בו ופצע אותו. לאחר שהמחבלים השתלטו על יתר הדיירים בדירה, הם גררו את ויינברג הפצוע כדי שיעזור להם לאתר את שאר הספורטאים הישראלים.

על אף פציעתו הקשה, דילג אל הדירה הסמוכה, בה שכנו חמישה ספורטאים מענפים שונים, שבזכותו ניצלו והצליחו לברוח.

ויינברג הוביל את המחבלים לדירה השלישית, בה שכנו המתאבקים ומרימי המשקולות, ככל הנראה בהנחה שלספורטאים החזקים יהיה סיכוי טוב יותר להילחם. מוני ויינברג סירב לוותר וניסה, כשהוא פצוע ומדמם להמשיך ולתקוף את המחבלים, אך הם ירו לעברו צרור יריות, והשליכו מחוץ לבניין את גופתו העירומה ומגואלת בדם.

ויינברג השאיר אחריו אישה ופעוט בן 3 חודשים בלבד. אבל לא רק אותם.

בקרית מוצקין הוא השאיר גם ילד צעיר, אבירם שמואלי. במותו ציווה לו ויינברג, מבלי שהתכוון, להמשיך את דרכו ולשמר את מורשתו.

"אבי היה סטודנט בוינגייט", מספר ד"ר אבירם שמואלי. "שם הכיר שם את משה, מוני וינברג, שהיה מחוסר בית ולא היה לו לאן ללכת הסופי שבוע. הוא התחיל לשהות בביתנו למשך תקופות ארוכות. הורי וסבתי אימצו אותו ממש כשהייתי רק בן 3. בזמן שהורי היו עסוקים, מוני היה זה שאוסף אותי מבית הספר, לוקח אותי לפארק, משחקי כדורגל. אני זוכר איך הייתי הולך עם איש גדול, תמיד מחייך, תמיד במצב רוח טוב לא משנה כמה קשה היה לו, והרגשתי שהקרבה בינינו מילאה גם אותו בשמחה".

שמואלי הילד עם מוני ויינברג.

בין משחקי מחשבה לאחר צהריים של גני שעשועים, התלווה שמואלי גם לאימונים המפרכים של ויינברג. "ההיאבקות בשבילי התחילה באותם אימונים שהוא היה מאמן. אני הבטתי מהצד, מתגלגל בצידי המזרון".

ד"ר שמואלי, היום רופא שיניים מוביל בניו יורק, זוכר את ההתרגשות לפני האולימפיאדה. "האדם האחרון שראה אותו בארץ זה אבי. הוא סיפר לי שאמר למוני שיביא מדליה, והוא בתגובה הרים את האצבע לאישור, עם החיוך המפורסם שלו".

באותם ימים היה די נדיר למצוא מכשירי טלוויזיה וגם רדיו לא היה בכל מקום. שמואלי התחיל בדיוק את לימודי כיתה ו', ושמע בבית הספר שמועה על משהו שקרה בכפר האולימפי. הוא הזדרז לחזור הביתה ושם ראה מראה שלא ישכח לעולם. “הורי ישבו כפופים בפינת החדר. שניהם בכו בכי מר, ואני הבנתי מיד".

מיד אחרי הלוויה, הודיע לו אביו שהוא מצפה שימשיך את דרכו של מוני. שמואלי, ילד שמנמן ולא ספורטיבי בשלב הזה, הבין כבר אז את גודל המשימה, וכנגד כל הסיכויים, התמסר. "אני לא הייתי קשור לזה. הייתי ילד שמנמן אך הרגשתי חובה מיידית פנימית. היו אז 2 אימונים בשבוע, אבל החלטתי ללכת עד הסוף ולהוסיף אימונים של פעמיים ביום משקולות וכל יום לנסוע שעה באוטובוס לכל כיוון, רק כדי להתאמן עם קבוצה ברמה גבוהה יותר. בגיל 15 כבר זכיתי באליפות ישראל".

איך המורשת של מוני ליוותה אותך בשלב הזה?

"בכל תחרות ידעו שאני חלק ממנו, אז יש לחץ עצום ומצפים ממך לתוצאות גבוהות. זה לא רק משהו חיצוני אלא משהו שהוביל אותי ברגעים הקשים. הרבה פעמים רציתי לוותר, הייתי מותש, אבל הרגשתי שקיבלתי על עצמי מטרה קדושה. הרגשתי שאני הולך במסורת משפחתית. התחושה הזו עזרה לי לשמר אורח חיים לא פשוט. אתה לא הולך לים עם חברים, לא יוצא ביום שישי בערב, צריך לשמור משקל, לישון טוב".

שמואלי אמנם לא נכנס לתחום ההיאבקות כחובב הספורט, אבל ככל שעבר הזמן הפכה ההאבקות להיות חלק בלתי נפרד ממי שהוא. "ככל שנכנסתי לזה יותר, הבנתי מדוע הספורט הזה חשוב וממכר כל כך. הוא עוצמתי ושואב, עד שקשה להתנתק ממנו. כשאתה מנצח אתה מרגיש עילוי, זו אופוריה ששווה את הכל”.

בעוד שההאבקות מילאה את עולמו, הגיע הזמן להתגייס ושמואלי הפך לקצין ונלחם בשירות לא פשוט 4 שנים. אחרי מלחמת לבנון, השתחרר והגיע לניו יורק במטרה ללמוד רפואת שיניים. "רציתי לצאת מהאווירה הקשה".

לא חששת לעזוב את ההיאבקות?

"אמנם בשלב הזה הייתי אלוף ישראל, אך נסעתי בידיעה שאפרוש מהספורט. באוניברסיטה רצו שאגיע כמתאבק, אבל ידעתי שלא אוכל להקדיש את עצמי בצורה הזו ללימודים ובהחלטה משותפת עם אשתי, ויתרתי. זו הייתה פגיעה לא קלה כי אתה חי 10 שנים בצורת חיים מאוד מיוחדת מבחינת תזונה ואימונים . הייתי ברגשות מעורבים, אבל החלטתי שזהו. יותר מהכל, זה לא היה קל בעיקר בגלל הזיכרון של המקום שממנו זה התחיל, המורשת של מוני”.

שמואלי מתייחס בהמון תשוקה לספורט העתיק. "מדובר בספורט הראשון באולימפיאדה הראשונה, ביוון העתיקה. ביחד עם המרתון והטלת הכידון. מבחינה פיזית יש עבודה של כל הגוף, לכן צריך להיות חזק, מהיר וגמיש. מבחינה מנטלית ההאבקות היא כמו משחק שח, צריך לחשוב כל הזמן שניים שלושה צעדים קדימה ולצפות מה יעשה היריב. אתה יכול לזהות דרך התנועות והמהלכים מי מתוחכם ומנוסה יותר. זה ספורט שמוביל אנשים עם אינטלגנציה גבוהה".

אז למה עושה רושם שיש להיאבקות תדמית הפוכה?

"אנשים רואים ספורט של מגע גופני כעניין שלילי, אבל למעשה זו הייתה קונספציה בישראל. יש בישראל בעיקר נטייה לראות בו תחום ששמור ליוצאי ברית המועצות, אבל לא השכילו להבין שמדובר בתחום מאוד דומה לג'ודו בתלבושת שונה ומגע שנראה מרתיע. בתור ילד אמרו לי 'איכס מזיעים' או 'איך אתה יכול, שוברים ידיים, אצבע, אבל תמיד היה לי ברור שזה ספורט עשיר ביתרונות".

לא התגעגעת?

"זה היה קשה. ניסיתי לדחוק את זה הצידה. התרחקתי כי כאב לי שהפסקתי ופרשתי בגיל צעיר. שנים הייתה בי כמיהה לחזור, אבל עם סיום הלימודים, התחלתי לעבוד כרופא שיניים בניו יורק, הקמתי משפחה, ועד גיל 40 אפילו בטלוויזיה הייתי מחליף תחנה. זה היה קשה מדי".

איך בכל זאת חזרת לספורט?

“מכר שלי הקים קבוצה בלונג איילנד והבן שלי דין הביא פלאייר עם פרסומת. עד אז לא נתתי גם לילדים שלי להתקרב לזה. דין, ששמו השני משה, ע"ש מוני, היה אז בן 10 ושלחתי אותו ללכת לשיעור ניסיון לבד. הוא חזר נלהב, והוביל אותי לתחום בחזרה. הרגשתי שאני חייב. דיברתי עם אישתי וחשבתי שאחזור בתור מאמן או בתור שופט. הצעתי למאמן אמריקאי מקומי לעזור לו. ביחד הקמנו קבוצה שטיפחה כמה מהמתאבקים המקומיים המובילים, וביניהם גם הבן שלי שהגיע למקום השישי בכל ארה"ב".

חזר ובגדול. שמואלי כשופט.

ד"ר שמואלי חזר למזרני היאבקות ובגדול. הפעם, כבר בדור השלישי, גם עם בנו. "התמסרתי לאימון בכל זמני הפנוי, ואפילו פתחתי מקום מיוחד בלונג איילנד. הבן הגדול פילס את הדרך שלו בתחום ואני דרכו חזרתי לשם והרגשתי שכשהוא על המזרן, זה בעצם אני. זו התעלות נפש ואנדרלין שקשה להסביר אותו. אתה מתמכר לתחושת הסיפוק המנטלית".

למרות שהוא מתחזק קליניקה מצליחה לרפואת שיניים במרכז מנהטן, התמסר שמואלי גם לתחום האהוב, כשלנגד עיניו המורשת של מוני. "אימון הקבוצה גזל את זמני, לכן החלטתי לעשות גם קורס שופטים עד שהפכתי לשופט אולימפי".

הפיכתו של שמואלי לשופט אולימפי הייתה רק ההתחלה של סגירת המעגל המפוארת שהצליח לעשות, בעיקר כשהתעקש להפוך למאמן אולימפי שמייצג את ישראל. "אני חי בניו יורק, אבל יש לי גם אזרחות ישראלית. רציתי לסגור מעגל ולייצג את האיגוד הישראלי".

ההחלטה הזו גובה מחיר כבד, אבל נראה ששמואלי נכון לשלם אותו. "זו החלטה בכלל לא פשוטה", הוא מתאר. "אני מחויב לנסוע פעמיים או שלוש פעמים בשנה למקומות מרוחקים בעולם. רק עכשיו חזרתי מתחרות במונגוליה. זה אומר לעזוב את המשפחה. זה אומר לעזוב את העסק. כמובן שיש גם סיכון בטחוני שתמיד מחזיר אותי למינכן. הראש תמיד חוזר למוני, שאני מכנה דוד שלי".

אתה חושב שהוא היה גאה בך?

"אני תמיד חושב על כל הנושא של עבודת קודש שאני עושה והרבה פעמים חושב ומאמין שהיה גאה שאני עושה את זה בשבילו ובשביל המדינה. ההצלחה של הספורטאים זה שאנחנו ממשיכים בכל סוגי הספורט. הרגשתי שיש לי אפשרות להמשיך את הדרך שלי בתור נער ולאמן דור צעירים שימשיכו מסורת ההאבקות ויזכו בכלים להתמודד עם החיים".

מה הופך את ההתמצאות בהיאבקות לארון כלים לחיים?

"זה ספורט שמצריך התמסרות מנטלית ופיזית ברמות עילאיות. אנחנו יודעים מבדיקות של ממש שמי שעוסק בתחום הם אנשים פחות אלימים, שמחפשים פחות דרמות והופכים מצליחים יותר בחיים. ויש בזה שילוב מושלם בין ספורט אינדיבידואלי, אבל גם קבוצתי. גם האימונים חייבים להיות תלויים אחד בשני".

מדוע אם כך הוא לא זוכה לפופולריות בהתאם?

"זה ספורט שאיננו בכותרות רק מפאת חוסר היכרות של הקהל. למשחקי כדור יש סיקור מאוד גדול. הם מכניסים הרבה כסף. היאבקות זה ספורט של המשוגעים לדבר. חשוב לציין שבניגוד לדעה הרווחת, יש יותר פציעות בכדורסל מאשר היאבקות. אתה מוגן רוב הזמן ויודע באיזה אופן לספוג נפילות. לכן הסיכויים לפגיעות מאוד נמוכים. זה לא ספורט אלים”.

שמואלי רואה בייצוג ישראל שליחות של ממש והוא מוביל אותה הלכה למעשה. "כאן בארה"ב פועל הפרויקט הפילנתרופי "ביט דה סטריט", שמסייע לבני נוער להיכנס למסגרת בריאה וממנפת במקום להסתובב אחרי בית ספר ברחובות. הם עושים שיעורים עם מורה, מקבלים ארוחה קלה ומתחילים באימון של ספורט כלשהו. התכנית יצאה לדרך כבר לפני 20 שנה עם אגרוף וככל שהתרחבה, הרחיבה את הפעילות גם לענפי ספורט נוספים".

"היא אומרת שאני הקמע שלה". שמואלי והישראלית שהעפילה לאולימפיאדה

בעת ביקור של שמואלי ורעייתו בישראל, ביקרו קבוצת היאבקות משדרות. במהלך הביקור, נשמעה אזעקת צבע אדום. למרות זאת המשיכו המתאבקים כרגיל, אבל לשמואלי היה ברור שזו הייתה אזעקה גם עבורו לפעול. "אשתי ואני החלטנו להקים דווקא שם בשדרות קבוצה ראשונה של ביט דה סטריט. ראש העיר נתן לנו אולם בבית ספר ישן שאין בו שימוש. האולם היה שרוף אחרי שהייתה בו פעילות סמים ופשע. גייסנו תרומות ושינינו הכל. היום המקום משופץ ומאובזר לעילא. אנחנו גאים בקבוצת ביט דה סטריט שהוקמה שם, והובילה לאלופי ישראל ונוער שהפכו קצינים בצבא, כולל בנות". האולם, אגב, נקרא על שם משה ויינברג.

בימים אלו עובדים שמואלי ורעייתו על בניית מרכזים נוספים בישראל. "ספורט הוא היום כבר נושא סוציאלי, לא רק הישגי. ככה אנחנו נעצים את שמם של הספוראים שנפלו לנו".

את ייצוג ישראל כשופט אולימפי הוא עושה ללא תשלום. בימים אלו הוא חזר ממסע שיפוט במעמקי מונגוליה. "מבחינתי זו הייתה תחרות שיא בקריירה כי זו הייתה פעם ראשונה בה מתאבקת ישראלית העפילה לאולימפיאדה, ואני תמכתי מההתחלה בה ובמשפחתה וליוויתי אותה מאז שהגיעה לתחום. היא אומרת שאני הקמע שלה ואני מאמין שהיא מסוגלת להביא מדלייה".

עם חזרתו ממונגוליה לקח חלק באירוע הגדול של ארה"ב נגד העולם בטיימס סקוור לגיוס תרומות של ארגון ביט דה סטריט. לעיני 50 אלף איש הוא גאה לשפוט, אפילו שמצהיר ששופט טוב הוא שופט בלתי נראה. "שופט צריך להיות בצללים. ההתערבות יסודית אך מינימלית".

בכל תחנה בדרך הארוכה והענפה שלך בתחום, איך מלווה אותך הזיכרון?

"האירוע הזה שינה את החיים שלי והספורט הזה הוא ההנצחה. הייתי רוצה שידעו שהנופלים במינכן ב-1972 לא ישכחו לעולם. הם קידשו במותם את רוח הספורט וזה הדבר הכי חשוב. הדורות של הספורטאים שצומחים היום בכל הענפים מוכיחים כל פעם מחדש את הניצחון, את ההנצחה ואת הדרך שצריך לדבוק בה".