הפרוטוקולים נחשפים: כך ניסה אל"מ גיבלי לצאת מ"עסק הביש"
בשנות ה-50 הפעילה ישראל רשת ריגול במצרים שנלכדה ושניים מאנשיה הוצאו להורג. במשך שנים הסעירה את הציבור בארץ השאלה "מי נתן את ההוראה" להפעילה. ראש אמ"ן בנימין גיבלי סומן כאשם המרכזי, אבל טען שקיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון. פרוטוקולים שפורסמו כעת מתארים את מאבקו של גיבלי לטיהור שמו
62 שנה אחרי "עסק הביש" (הפרשה, או פרשת לבון), שהסעיר את ישראל בתחילת שנות ה-50 וגרם למשברים פוליטיים, חושף ארכיון צה"ל במשרד הביטחון מסמכים חדשים על מאבקו של ראש אמ"ן דאז, בנימין גיבלי, לטיהור שמו. "מי נתן את ההוראה", הייתה השאלה שהעסיקה את הפוליטיקאים והציבור בארץ וטלטלה את הצבא, אחרי שרשת ריגול ישראלית נחשפה במצרים ושניים מאנשיה - ד"ר משה מרזוק ושמואל עזאר - הוצאו להורג. חברי רשת נוספים, בהם מרסל ניניו, נדונו לעונשי מאסר.
על רקע השיחות בין מצרים לבריטניה בתחילת שנות ה-50 לפינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ, יזמו בחיל המודיעין הישראלי תוכנית - "מבצע סוזנה" - לפגוע בחשאי במתקנים מערביים במצרים, במטרה לפגוע ביחסים בינה לבין מדינות המערב. אגף המודיעין הישראלי הפעיל במצרים את יחידה 131 - חוליית מרגלים שהורכבה מחברי תנועות נוער ציוניות במצרים. כחלק מהכשרתם עלו חברי ההתארגנות לישראל, עברו הכשרה צבאית, ולאחר מכן שבו למצרים והמתינו להוראות.
עם תחילת השיחות בין מצרים לבריטניה על פינוי תעלת סואץ, יצאו חברי החוליה לביצוע פעולות חבלה. הם הצליחו לשרוף תא דואר באלכסנדריה ולהעלות באש כמה ספריות אמריקניות בקהיר ובאלכסנדריה. ב-23.7.54 החוליה הייתה אמורה לבצע פעולת חבלה נרחבת בבתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה, אולם פעולה זו נכשלה אחרי שמטען תבערה התלקח בכיס מכנסיו של אחד מחברי המחתרת והוא נעצר מיד. בתוך חודש נעצרו כל 13 חברי החוליה, הודו במעשים, והואשמו בריגול ובניסיון למוטט את המשטר במצרים.
לאחר הכישלון המבצעי המהדהד, לצד שורת משברים פוליטית, נקלעו מערכת הביטחון וצה"ל לטלטלה סביב השאלה מי נתן את ההוראה לצאת לפעולה שהסתבכה. שר הביטחון באותם הימים, פנחס לבון, טען כי הפעולה בוצעה מאחורי גבו, וראש אמ"ן דאז, אל"מ בנימין גיבלי, הצהיר בכל הזדמנות שהוא קיבל מלבון הנחיה מפורשת. הרמטכ"ל דאז, רא"ל משה דיין, טען כי הוא גילה על הפעלת היחידה רק לאחר הכישלון, מכיוון שהיה באותם ימים בחו"ל.
אל"מ גיבלי דורש הבהרות
לאחר כישלון המבצע נפגש ראש אמ"ן, אל"מ בנימין גיבלי, עם הרמטכ"ל דאז רא"ל חיים לסקוב, ודרש ממנו הבהרות על עתידו הצבאי ועל רצונו להתמנות לאלוף פיקוד מרכז. במכתב עם סיווג "סודי ביותר" ששלח הרמטכ"ל לסקוב לשר הביטחון בן גוריון ב-27 ביוני 1958, הוא עדכן אותו כי אחד מקציניו הבכירים אמר לגיבלי שמינויו לאלוף פיקוד מרכז יהיה בלתי סביר לחלוטין. "לאל"מ גיבלי שם רע בצה"ל, וכל עוד לא ינוקה שמו על ידי עובדות ועבודה, יעמוד הדבר כמכשול בדרכו בעלייה בדרגה", כתב הרמטכ"ל לשר הביטחון. "מתנהלת חקירה בפרשת אלעד (ע"ש מפקד חוליית הריגול, אברי אלעד. א"ב) ולא אוכל להמליץ על עלייתו בדרגה כל עוד לא ודאי הדבר שאל"מ גיבלי נקי מכל מה שמייחסים לו".
בהמשך צירף הרמטכ"ל עדויות של ראש המוסד דאז איסר הלפרין ושלושה נספחים נוספים. "עם גבור חקירה זו תהיינה שתי דרכים שעל פיהן נוכל להחליט אם נקי אל"מ גיבלי מהפרשה או לא", כתב הרמטכ"ל. "להישען על דו"ח החקירה הראשון שנעשה על ידי רב אלוף דורי, או להרכיב ועדת חקירה חדשה של אנשים שאינם קשורים לנושא ולצה"ל, כדי שיחוו דעתם אם נקי הוא מהמעשה או לא. במקרה שתחליט על הדרך השנייה, אני ממליץ שתרכיב את הוועדה מאנשים מהימנים עליך ביותר, כדי שההחלטה שתוחלט אחר כך לא תיתן סיבה לאיש במדינה לבוא בטענות".
פתק נוסף מלשכת הרמטכ"ל, שנכתב בכתב יד, שוב מעלה את נושא הישארותו של אל"מ גיבלי בצה"ל. "1. איציק (ראש הלשכה. א"ב) שאל את משה (הרמטכ"ל, משה דיין. א"ב), ומסתבר כי משה אינו זוכר אם אמר לו, או לא. 2. אי לזאת הוא ישאל את שר הביטחון פעם נוספת אם לזמנו לראיון ויציעו לנו תאריך הראיון". בכתב יד כהערה רשום החשש של המטכ"ל: "קבלו, עלול לדרוש חקירה".
בן גוריון ממנה ועדה
באוקטובר 1960, כשש שנים לאחר הכישלון במצרים, החליט ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון להקים ועדת חקירה בראשות היועץ המשפטי לממשלה דאז חיים כהן כדי לבדוק מידע על זיופי מסמכים בצה"ל שנועדו לטהר את שמו של שר הביטחון לשעבר פנחס לבון.
על פי ממצאי ועדת כהן שהקים בן גוריון, אל"מ גיבלי וקצין נוסף הפעילו לחץ על קצין מודיעין, רס"ן זידנברג, להעיד עדות שקר. "עליי לחזור ולהדגיש כי לא הדחתי את רס"ן זידנברג למתן עדות שקר, לא השתתפתי בהדחתו למתן עדות שקר, למרות ממצאי הוועדה הנ"ל", כתב גיבלי. "מאז בואי ארצה נגזר עליי למעשה לא לומר כל דבר שהוא להגנתי בכל הכרוך בפרשת מצרים. למרות הפרסום שניתן על ידי אחרים ובעיקר על ידי מר פנחס לבון, שר הביטחון דאז, בכל הדרכים האפשריות, לדברים בלתי נכונים הפוגעים קשה בי בתפקידי כקצין בצה"ל".
ב-22 באוקטובר 1960 כתב אל"מ גיבלי לרמטכ"ל ודרש להקים ועדת חקירה חיצונית כדי לטהר את שמו. גיבלי חזר על טענתו כי הוא קיבל את ההנחיה להפעיל את יחידת 131 ישירות משר הביטחון. "איני רואה כל דרך אחרת להגן על כבודי כקצין צה"ל וכאדם, מאחר ונקבע על ידי היועץ המשפטי לממשלה כי כיום אין מקום להביאני בפלילים", כתב גיבלי. "בלאו הכי לא יוכל בית המשפט לחקור בשאלה העיקרית הנ"ל ולתת החלטה מוסמכת בה. הואיל ונתן פרסום לדברים ונעשו פעולות הפוגעות בשמי הטוב, מבוקשי כי יינקטו האמצעים אשר יאפשרו לי לטהר את שמי בדרך היחידה הניתנת לי. דבר זה חיוני למשפחתי ולי. אבקש לא לפגוע במעמדי בצה"ל עד לאחר בירור הדברים על ידי הוועדה המוסכמת".
הפרישה מצה"ל
בחודש ינואר 1961, לאחר חודשים של המתנה, כותב גיבלי לשר הביטחון וחוזר על דרישתו להקים ועדת חקירה, לאחר שוועדת שרים בראשות פנחס רוזן קבעה כי "יש לראות בבירור הפרשה כנגמר ומסוכם". לטענת גיבלי, רק בדיקת השאלה מי נתן את ההוראה תנקה את שמו הטוב. הממשלה החליטה, ללא התנגדות, לאשר את מסקנת ועדת השרים בעניין השאלה מי נתן את ההוראה. גיבלי לא קיבל את ממצאי הוועדה, "אשר שללתי ודחיתי אותם, כשם שהנני ממשיך לשללם ולדחותם גם עתה", כתב גיבלי לשר הביטחון. "מילים קשות וחריפות נאמרו על ידך נגדי באותה ישיבה אשר פגעו בי באופן החריף ביותר - אם נכונים הדברים אשר הודלפו מדיוני הממשלה כפי שניתן להם פרסום בעיתונאים 'למרחב' ו'מעריב'".
בהמשך כתב גיבלי כי עד להקמת ועדת חקירה הוא החליט לפרוש מצה"ל. "מכיוון שלא ברור אם יגיעו הדברים לכך, ומשפחתי ואני צריכים למנוחה והרגעה, עליי להסיק בהקדם מסקנות לגבי עתידי. כדי לא להעמיד אותך ואת הרמטכ"ל בפני השאלה הקשה בקשר לשירותי בצה"ל, החלטתי לבקשך לאפשר לי לפרוש מצה"ל", כותב גיבלי. "אני מצטער כי הסקת וכי הנך עלול עוד להסיק מסקנות שליליות נגדי מן המערבולת שבה נמצאים הדברים. קיוויתי כי נהניתי מאמונך, והייתי מאושר באמון שניתן בי על ידי מפקדי. עליי להבטיחך כי בכל ענייניי ומאמציי בעתיד לטיהור שמי אשאר נאמן בכל נימי נפשי למערכת הביטחון ולא אפגע בשמה הטוב ובשמם של האישים שנתנו אמונם בי בעת שירותי במחיצתם".
ב-10 בינואר 1961 כתב גיבלי מכתב גם לרמטכ"ל ובו הודיע לו על פרישתו ועל כך שימשיך להילחם על טיהור שמו כשהוא אזרח. "אני חוזר ואומר שהוראות לפעולה ניתנו לפי הוראת שר הביטחון דאז וכי לא הדחתי מישהו לעדות שקר ולא נעשו כל זיופים לפי הוראותיי על מנת להטיל אחריות איזו שהיא על שר הביטחון דאז, ולפיכך הנני דוחה לחלוטין את מסקנות ועדת השרים. עם פרישתי מן השירות בצבא לחיים אזרחיים אראה עצמי חופשי לבחור את דרכי הפעולה והאמצעים לטיהור שמי. פעולות אלו עלולות לחייבני למערכה ארוכה מלאת סבל ומתח רב למשפחתי ולי. אני מקווה כי גם לאחר מכן אזכה לתמיכתם המוסרית של גורמי מערכת הביטחון על מנת להוכיח את האמת וצדקתי". את מכתבו סיים גיבלי: "את מאבקי לטיהור שמי אנהל תוך שמירה קפדנית על נאמנות לעובדות, ובכל אשר אעשה יהיו ערכי ההגנה וצה"ל לנגד עיניי".
דיין: "אחת המפלות הקשות"
בעבר נחשף פרוטוקול דרמטי מדיון במטה הכללי שבו גיבלי עדכן את הרמטכ"ל דיין בכישלון המבצע. בדיון שהתקיים ב-1 בנובמבר 1954 והוגדר "סודי ביותר" אמר גיבלי: "באלכסנדריה ובקהיר קיימנו במשך שנתיים-שלוש חוליות להכשירם ליכולת של ביצוע חבלה בתוכניות אופרטיביות או החלטות שונות", אמר. "עיקרם מבחורים יהודים מצריים שהובאו לארץ, שהו בה משישה חודשים עד שנה, קיבלו את האימון וחזרו למצרים. האימון היה רב, תוך הדגשה על בעיות החבלה המיוחדות. סידורי הקשר היו על ידי מכשירי אלחוט ואחרים".
בהמשך ציין גיבלי: "החוליות הופעלו לפי הוראה שהורה אותי שר הביטחון ב-16 בחודש יולי שנה זו. כתוצאה מכך קרתה תקלה שאחד הבחורים, בשעה שנשא חומרי הצתה ומנגנון הפעלה, החלו לבעור עליו. זה היה ליד קולנוע באלכסנדריה.
בסך הכול נעצרו באלכסנדריה ובקהיר יותר מ-100 יהודים, ביניהם השלטונות המצרים איתרו קבוצה של 13 איש הנאשמים ברשת ריגול ומטרותיה בארבעה סעיפים. חבלה, אינפורמציה, ערעור המשטר וכדומה".
הרמטכ"ל משה דיין הודה בדיון כי "ברור שפה הייתה לנו אחת המפלות הקשות ולא רק מבחינה פוליטית שרצינו לעשות פעולה והיא נכשלה, אלא מבחינה מעשית שהאנשים האלה, לא עלינו, יבלו שנים רבות במאסר". הוא ציין כי ההוראה לצאת לפעולה ניתנה כאשר הוא שהה בארה"ב, והוא נחשף לפעולה רק לאחר שנכשלה. "כאשר חזרתי מארצות הברית מצאתי שהיחידה הופעלה, וגם אלוף אבידר שמילא את מקומי לא נשאל על הפעלתה של היחידה הזאת. זו הייתה הוראה משר הביטחון לראש אמ"ן".
על השלכות הכישלון המהדהד אמר דיין: "הפעולה הראשונה נכשלה מיד עם התחלתה, אז כללית היה צריך להסיק שבמוקדם או במאוחר יחידה כזו תישרף עם הפעלתה. לפני שעושים דבר צריכים לחשוב שהפעולה עלולה להתגלות, ואני מניח שהפעולה הייתה שהשכר עולה על ההפסד".
לפנייה לכתב/ת 
