הרופא שחלה בסרטן וכתב על החיים: פרק מספר

פול קלניתי היה רופא מבטיח ומצליח, אבל בגיל 36 עולמו חרב עליו כאשר בגופו התגלה סרטן ריאות קטלני. יום אחד הוא היה רופא שמטפל בנוטים למות ולמחרת הפך לחולה שנאבק על חייו. ב"בטרם לכתי" (הוצאת מטר), קלניתי מכניס את הקורא אל נסיבות חייו והאישיות המיוחדת שלו, ומתאר את תובנותיו של מי שהיה משני הצדדים של ההתמודדות עם הקץ. 

זהו איננו ספר מדכא או מדריך למוות. נהפוך הוא - הרופא הגוסס בחר ללמד אותנו, החיים שיעור על איך לחיות. כמי שעומד בפני המוות, הוא כותב כבן תמותה שעומד למות. אבל הוא לא איש רגיל - המעבר המטורף מחלוק הרופא לחלוק החולה, תיאוריו חסרי הרחמים בנוגע לעבודתו ומחלתו, החיים לצד אישתו הרופאה וההתלבטות הגדולה האם להביא לעולם ילד בידיעה שזמנך קצר - כל אלה הופכים אותו למסמך מפעים ומלא השראה. בואו לקרוא את תחילתו של "בטרם לכתי".

• רוצים לקרוא את "בטרם לכתי" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
  

ראשית דבר

עלעלתי בתוצאות סריקת הסי־טי והאבחנה היתה ברורה: בריאות היו שזורים גידולים רבים מספור, עמוד השדרה היה מעוקם, אונה שלמה בכבד נעלמה. סרטן שהתפשט בפראות. הייתי מתמחה בנוירוכירורגיה שהחל את שנת ההתמחות האחרונה שלו. בשש השנים האחרונות בחנתי עשרות תמונות שהתקבלו מסריקות כאלה, בשל הסיכוי הקלוש שיימצא הליך כלשהו שיוכל אולי להועיל לחולה. אבל תוצאת הסריקה הזאת היתה שונה: היא היתה שלי.

הייתי במכון הרדיולוגיה לא בלבוש חדר הניתוח שלי ולא בחלוק לבן. הייתי לבוש בכותונת של חולה, מחובר לעמוד עירוי, מול מחשב שהאחות השאירה בחדרי בבית החולים, ועם אשתי לוסי, שהיא רופאה פנימית, לצדי. עברתי שוב על כל שלב בסריקה: הריאות, העצמות, הכבד. גללתי את התמונה מלמעלה למטה, אחר כך משמאל לימין, אחר כך מלפנים לאחור, בדיוק כמו שהוכשרתי לעשות, כאילו אמצא משהו שישנה את האבחנה.

שכבנו יחד על מיטת בית החולים.

כאילו קראה שורה מתסריט אמרה לוסי בשקט: "אתה חושב שיש אפשרות כלשהי שזה משהו אחר?"

"לא," אמרתי.

שכבנו כך חבוקים חזק כמו נאהבים צעירים. בשנה האחרונה חשדנו שנינו, אך סירבנו להאמין או אפילו לדון באפשרות שסרטן צומח בתוכי.

כשישה חודשים לפני כן התחלתי לרדת במשקל ולסבול מכאבים עזים בגב. כשהתלבשתי בבוקר הייתי צריך להדק את החגורה בהתחלה בחור אחד יותר ואחר כך בשניים. הלכתי לרופאת המשפחה שלי, בחורה שלמדה איתי בסטנפורד. אחיה מת בפתאומיות כשהיה מתמחה בנוירוכירורגיה, לאחר שהתעלם מסימנים של זיהום חריף, ועל הרקע הזה היא נקטה גישה אימהית בהשגחה על הבריאות שלי. אבל כשהגעתי מצאתי רופאה אחרת במרפאה שלה - בת כיתתי לשעבר היתה בחופשת לידה.

לבשתי חלוק תכלת דק של מטופלים ושכבתי על שולחן הבדיקות הקר כשתיארתי לה את הסימפטומים: "ברור שאם זאת היתה שאלה בבחינת גמר," אמרתי, "בן שלושים וחמש שסובל מאובדן במשקל ללא סיבה ידועה וכאבי גב שהחלו בזמן האחרון - התשובה הברורה מאליה היתה סרטן. אבל אולי זה רק מפני שאני עובד קשה מדי. אני לא יודע. הייתי רוצה לבצע בדיקת אם־אר־אַי ליתר ביטחון."

"אני חושבת שקודם כדאי שנראה מה נמצא בצילומי רנטגן," היא אמרה. בדיקות אם־אר־אַי לכאבי גב הן יקרות, ודימות מיותר מהסוג הזה עומד בזמן האחרון במקום הראשון ברשימת היעדים לקיצוץ בעלויות במסגרת המסע לחיסכון. אבל ערכה של סריקה תלוי גם במה שאנחנו מחפשים: לצילומי רנטגן אין כמעט שום ערך בכל הנוגע לסרטן. ולמרות זאת, רופאים רבים רואים בהפניה לבדיקת אם־אר־אַי בשלב המוקדם הזה כפירה. היא המשיכה ואמרה: "צילומי רנטגן אינם רגישים במיוחד, אבל סביר להתחיל בהם כצעד ראשון."

"אז מה דעתך על צילומים בגב כפוף ובגב זקוף - אולי אבחנה ריאליסטית יותר כאן תהיה סְפּוֹנְדִילוֹלִיסטֵזִיס איסְטְמי (Isthmic Spondylolisthesis)?"

מבבואתה שהשתקפה במראה שעל הקיר ראיתי שהיא מחפשת בגוגל את המושג.

"זאת תזוזה בחוליה, מצב שחמישה אחוזים מהאנשים סובלים ממנו, ושגורם לכאבי גב אצל אנשים צעירים."

"טוב, אתן לך הפניה לבצע אותם."

"תודה," אמרתי.

למה הייתי סמכותי כל כך בחלוק המנתח וכנוע כל כך בחלוק המטופל? האמת היתה שעל כאבי גב ידעתי יותר ממנה. מחצית מהכשרתי בנוירוכירורגיה עסקה בהפרעות בעמוד השדרה. אבל אולי בעיה כזו בחוליות היתה באמת האפשרות הסבירה יותר. זה מצב שקורה לאחוז משמעותי של אנשים צעירים. וסרטן בעמוד השדרה בגיל שלושים ושש? הסיכויים שדבר כזה יקרה לא יכלו להיות יותר מאחד לעשרת אלפים. גם אם זה היה שכיח פי מאה יותר, זה עדיין היה שכיח פחות מתזוזה של החוליה. אולי סתם שיגעתי לעצמי את השכל.

צילומי הרנטגן נראו בסדר.

ייחסנו את הסימפטומים לעבודה קשה ולגוף מזדקן, קבענו תור למעקב, ואני חזרתי לטפל במקרה האחרון שלי לאותו יום. קצב הירידה במשקל התמתן וכאבי הגב נעשו נסבלים. מינון לא מזיק של איבופרופן העביר אותי את היום; ואחרי הכול, לא נשארו עוד הרבה מהימים האלה של ארבע־עשרה שעות רצופות של עבודה מפרכת. המסע שלי ממעמד של סטודנט לרפואה לפרופסור לנוירוכירורגיה כמעט הושלם: אחרי עשר שנים של הכשרה מחמירה, הייתי נחוש בדעתי להחזיק מעמד עד תום חמישה־עשר החודשים הבאים שנותרו להשלמת ההתמחות.

קיבלתי יחס של כבוד מהרופאים הבכירים שעבדתי איתם, וגם זכיתי בפרסי יוקרה ארציים, ובחנתי הצעות עבודה שקיבלתי מכמה אוניברסיטאות מובילות. מנהל התוכנית שלי בסטנפורד הושיב אותי זמן לא רב לפני כן ואמר, "פול, אני חושב שאתה תהיה מועמד מספר אחת לכל משרה שתהיה מעוניין להתקבל אליה. רק לידיעתך, אנחנו מתכוונים להתחיל לחפש אדם כמוך שנוכל לצרף לסגל הפקולטה שלנו. אני כמובן לא מבטיח עכשיו שום דבר, אבל זה משהו שכדאי שתביא בחשבון."

בגיל שלושים ושש הגעתי לפסגה. יכולתי לראות את הארץ המובטחת, מהגלעד עד יריחו ועד לים התיכון. יכולתי לראות סירת קָטָמָרָן נאה שטה בים הזה שלוסי, ילדינו ההיפותטיים ואני נצא בה לשיט בסופי שבוע. יכולתי לראות את המתח שבגבי מתפוגג לאחר שלוח הזמנים של עבודתי וחיי יהיה נוח יותר לניהול. יכולתי לראות את עצמי הופך סוף־סוף לבעל שהבטחתי להיות.

ואז, שבועות אחדים אחרי כן, התחלתי לסבול מהתקפים של כאבים עזים בחזה. נתקלתי במשהו בעבודה? נשברה לי איכשהו איזו צלע? היו לילות שהתעוררתי בין סדינים רטובים כשכולי שטוף זיעה. המשקל שלי התחיל שוב לרדת, עכשיו בקצב מהיר יותר, מ־87 ל־73 ק"ג. התפתח אצלי שיעול כרוני. ספקות מעטים נותרו. ובשבת אחת אחרי הצהריים, לוסי ואני שכבנו בשמש בדולורס פארק בסן פרנסיסקו וחיכינו להיפגש עם אחותה. היא העיפה מבט לעבר צג הטלפון שלי שהראה תוצאה של נתונים רפואיים בנושא: "שכיחות של מקרי סרטן בקרב בני שלושים עד ארבעים".

"מה?" היא אמרה. "לא ידעתי שהדבר הזה באמת מדאיג אותך."

לא עניתי. לא ידעתי מה לומר.

"יש לך משהו להגיד לי על זה?" היא שאלה.

היא כעסה, כי גם אותה זה הדאיג. היא כעסה, כי לא דיברתי איתה על כך. היא כעסה, כי הבטחתי לה חיים מסוג אחד ונתתי לה משהו אחר.

"אתה מוכן לומר לי בבקשה למה אתה לא משתף אותי?" היא שאלה.

כיביתי את הטלפון שלי. "בואי נלך לאכול גלידה," אמרתי.

קבענו לצאת לחופשה בשבוע שלאחר מכן, לבקר בניו יורק כמה חברים מהקולג'. חשבנו שאולי שנת לילה טובה וכמה קוקטיילים יעזרו לנו להתחבר שוב קצת יותר ולשחרר את הקיטור מסיר הלחץ של נישואינו.

אבל ללוסי היתה תוכנית אחרת. "אני לא באה איתך לניו יורק," היא הכריזה ימים אחדים לפני הנסיעה. היא רצתה לעזוב את הבית לשבוע; היא רצתה זמן לחשוב על מצב הנישואים שלנו. היא דיברה בשלווה, מה שרק החמיר את הסחרחורת שהרגשתי.

"מה?" אמרתי. "לא."

"אני כל כך אוהבת אותך ולכן זה מבלבל כל כך," היא אמרה. "אבל אני חוששת שאנחנו רוצים דברים אחרים מהקשר שלנו. אני מרגישה שאנחנו מחוברים רק חלקית. אני לא רוצה לשמוע על הדאגות שלך ככה במקרה. כשאני מדברת איתך על תחושה של בידוד, אתה לא מתנהג כאילו זאת בעיה. אני צריכה לעשות משהו אחר."

"הכול יסתדר," אמרתי. "זאת פשוט תקופת ההתמחות."

המצב היה באמת כל כך גרוע? ההכשרה בנוירוכירורגיה, שנמנית עם תחומי המומחיות הקשים והתובעניים ביותר ברפואה, היתה ללא ספק לגורם שיצר מתח בחיי הנישואים שלנו. בערבים רבים כל כך חזרתי הביתה מהעבודה בשעה מאוחרת, לאחר שלוסי כבר שכבה לישון, וקרסתי מותש מעייפות על הרצפה בסלון; ובבקרים רבים כל כך יצאתי לעבודה לפני שהיום האיר, לפני שהיא התעוררה. אבל הקריירות שלנו נסקו עכשיו.

רוב האוניברסיטאות רצו את שנינו: אותי כנוירוכירורג ואת לוסי כרופאה פנימית. שרדנו את החלק הקשה ביותר במסע שלנו. האם לא דנו בכך עשרות פעמים? האם היא לא הבינה שזה היה הזמן הכי לא מתאים לפוצץ את כל הסיפור? האם היא לא ראתה שנותרה לי רק עוד שנה אחת של התמחות, שאני אוהב אותה, שאנחנו כל כך קרובים לחיים יחד שתמיד רצינו?

"אם הבעיה היתה רק ההתמחות, יכולתי לעמוד בזה," היא אמרה. "הצלחנו בזה עד עכשיו. אבל מה אם זה לא רק ההתמחות? אתה באמת חושב שהמצב ישתפר כשתהיה נוירוכירורג מן המניין בבית חולים אוניברסיטאי?"

הצעתי שנבטל את הנסיעה, הבטחתי שאהיה פתוח יותר, שנלך לייעוץ זוגי אצל המטפל שלוסי הציעה כמה חודשים לפני כן. אבל היא עמדה על דעתה שהיא זקוקה לזמן - לבדה. בשלב הזה התפוגג הערפול שבבלבול, והותיר אחריו רק קצה חד ונוקשה. טוב, אמרתי. אם היא החליטה לעזוב, אז אני אצא מתוך הנחה שהיחסים שלנו הגיעו לקצם. ואם יתברר שיש לי סרטן, אני לא אספר לה - היא תהיה חופשייה לחיות איך שתבחר.

לפני שנסעתי לניו יורק השחלתי שתיים־שלוש פגישות עם רופאים כדי לשלול כמה מקרים של סרטן שכיח אצל אנשים צעירים. (אשכים? לא. מלנומה? לא. לוקמיה? לא.) השירות הנוירוכירורגי היה עמוס, כרגיל. יום חמישי בערב החליק ליום שישי בבוקר, ואני התעכבתי בחדר הניתוח במשך שלושים ושש שעות רצופות עקב שורה של מקרים מסובכים ביותר: מפרצות ענק, מעקפים תוך־מוחיים ומַלפורמציות עורקיות־ורידיות.

אמרתי בלבי תודה כשהרופא הבכיר נכנס ואפשר לי כמה דקות להישען על איזה קיר. הזמן היחיד שהיה לי לצילום חזה היה כשיצאתי מבית החולים, בדרך הביתה לפני היציאה לנמל התעופה. אמרתי לעצמי שיכול להיות שיש לי סרטן, ובמקרה כזה זאת תהיה אולי הפעם האחרונה שאראה את החברים שלי - ואם לא, לא תהיה שום סיבה לבטל את הנסיעה.

מיהרתי הביתה לארוז את הדברים שלי. לוסי הסיעה אותי לנמל התעופה ואמרה לי שקבעה לנו פגישה אצל היועץ הזוגי.

משער היציאה שלחתי לה מסרון: "הלוואי שהיית כאן."

כמה דקות אחרי כן הגיעה התשובה: "אני אוהבת אותך. אהיה כאן כשתחזור."

בזמן הטיסה הרגשתי התקשות עזה בגב, וכשהגעתי לגראנד סנטרל כדי לעלות שם על הרכבת לבית של החברים שלי באפּ־סטייט התפתלתי כולי בכאבים. בחודשים האחרונים היו לי עוויתות גב בעוצמות משתנות - החל בכאבים פשוטים שיכולתי להתעלם מהם ועד לכאבים שמצאתי את עצמי חורק שיניים מרוב סבל שגרמו לי, ומתעלם מנטרול כושר הדיבור שלי. הכאבים היו עזים כל כך שהשכיבו אותי על הרצפה מתפתל וצורח מייסורים.

הכאב עכשיו היה קרוב אל הקצה החמור יותר בטווח. שכבתי על הספסל הקשיח שבאולם ההמתנה והרגשתי את שרירי הגב שלי מתכווצים, ובתוך כך נשמתי בניסיון לשלוט בכאב - האיבופרופן לא דגדג את הדבר הזה. נקבתי בשמו של כל שריר שנכנס לעווית בניסיון לכבוש דמעות שנקוו; זוקפי הגב, השרירים המעוינים, שריר הגב הרחיב, השריר האגסי...

מאבטח ניגש אלי. "אדוני, אתה לא יכול לשכב כאן."

"סלח לי," אמרתי בהשתנקות. "יש לי... כאבים... איומים... בגב."

"אתה בכל זאת לא יכול לשכב כאן."

סלח לי, אבל אני גוסס מסרטן.

המילים השתהו לי על הלשון. מה אם זה לא נכון? אולי זה פשוט מה שאנשים שסובלים מכאבי גב חיים איתו. ידעתי הרבה על כאב גב - על האנטומיה שלו, על הפיזיולוגיה שלו. הכרתי את המילים השונות שמטופלים נוהגים לתאר בהן סוגים שונים של כאב - אבל לא ידעתי מה טיבו של הכאב, איך בדיוק הוא מורגש. אולי רק זאת הבעיה. יכול להיות; או שאולי לא רציתי לפתוח פה לשטן. אולי פשוט לא רציתי להגיד את המילה המפורשת: סרטן.

התרוממתי איכשהו וגררתי את עצמי אל הרציף.

לפנות ערב הגעתי אל הבית בקוֹלד ספרינג, מרחק של כשמונים קילומטר מצפון למנהטן על גדת נהר ההדסון, ושם קיבלו את פני כעשרה מחברי הטובים ביותר משכבר הימים בקריאות שמחה מעורבות בצהלת ילדים. חיבוקים באו אחר כך, וחושך מקפיא וסוער ירד עלי.

"איפה לוסי?"

"משהו פתאומי בעבודה," אמרתי. "כזה של הרגע האחרון."

"באמת חבל."

"תגידו, אכפת לכם אם אניח את החפצים שלי ואשכב לנוח קצת?"

קיוויתי שכמה ימים מחוץ לחדר הניתוח, מספיק שינה, מנוחה והתרגעות - בקיצור, טעימה של חיים נורמליים - יסיגו את הסימפטומים לטווח נורמלי של כאבי גב ותשישות. אבל אחרי יום־יומיים היה ברור שלא תהיה פה שוב הטבה.

ישנתי עד אחרי ארוחת הבוקר וגררתי את עצמי אל שולחן ארוחת הצהריים רק כדי ללטוש עיניים בצלחות הקָסוּלֶה וברגלי הסרטנים שלא הייתי מסוגל לנגוע בהם. בארוחת הערב הייתי תשוש ומוכן שוב להיכנס למיטה. מדי פעם קראתי לילדים, אבל על פי רוב הם שיחקו סביבי, התרוצצו ופיזזו בצהלות שמחה. ("ילדים, דוד פול צריך לנוח. אולי תשחקו שם?") זכרתי יום חופש מעבודה כיועץ במחנה קיץ, חמש־עשרה שנה לפני כן.

ישבתי אז על חופו של אגם בצפון קליפורניה עם חבורה של ילדים עליזים, ששימשתי להם מכשול בגרסה מסובכת של משחק הדגל. בתוך כך קראתי ספר שנקרא מוות ופילוסופיה. הצחיק אותי חוסר ההתאמה שהיה ברגע ההוא: צעיר בן עשרים יושב בלב תמונה מרהיבה של עצים, אגם, הרים וציפורים, שקול ציוצן משולב בקול מצהלות ילדים בני ארבע, וחוטמו קבור בספר שחור קטן על מוות. אלא שעכשיו, ברגע זה, הרגשתי את המקבילות: במקום אגם טאו, זה היה נהר ההדסון; הילדים לא היו של זרים, אלא של חברים שלי; במקום ספר על מוות שהפריד אותי מהחיים סביבי, זה היה גופי שלי הנוטה למות.

בערב השלישי דיברתי עם מייק, המארח שלנו, ואמרתי לו שבדעתי לקצר את הביקור שלי ולחזור הביתה למחרת.

"אתה לא נראה מי־יודע־מה," הוא אמר. "הכול בסדר?"

"מה דעתך שנמזוג לנו קצת ויסקי ונשב רגע?" אמרתי.

לפני האח אמרתי לו, "מייק, אני חושב שיש לי סרטן. וגם לא מהסוג הטוב."

זאת היתה הפעם הראשונה שאמרתי את זה במפורש.

"אוקיי," הוא אמר. "אני מבין שאתה מדבר ברצינות."

"כן."

הוא שתק לרגע. "אני לא יודע מה בדיוק לשאול."

"טוב, קודם כול אולי כדאי שאגיד לך שאני לא יודע בוודאות שיש לי סרטן. אני פשוט די בטוח בכך. הרבה סימפטומים מצביעים בכיוון הזה. מחר אסע הביתה ואברר את זה. אני מקווה שאני טועה."

מייק הציע לשלוח את החפצים שלי בדואר כדי שלא אצטרך לקחת אותם איתי. הוא הסיע אותי לנמל התעופה השכם בבוקר למחרת, וכעבור שש שעות נחַתּי בסן פרנסיסקו. הטלפון שלי צלצל ברגע שירדתי מהמטוס. זאת היתה רופאת המשפחה שלי, שהתקשרה למסור לי את תוצאות צילום החזה שלי: הריאות שלי לא נקיות אלא נראות עכורות, כאילו המצלמה הושארה פתוחה זמן ממושך מדי. הרופאה אמרה שהיא לא יודעת בדיוק מה זה אומר.

אני מניח שהיא ידעה טוב מאוד.

אני ידעתי.

לוסי חיכתה לי בנמל התעופה, אבל לא אמרתי לה דבר עד שהגענו הביתה. ישבנו על הספה, וכשסיפרתי לה היא ידעה. היא השעינה את ראשה על כתפי, והריחוק בינינו נעלם.

"אני זקוק לך," לחשתי.

"לעולם לא אעזוב אותך," היא אמרה.

התקשרנו לחבר טוב, אחד המתמחים בנוירוכירורגיה בבית החולים, וביקשנו שיאשפז אותי.

קיבלתי את צמיד הפלסטיק שכל החולים עונדים, לבשתי את חלוק התכלת המוכר של בית החולים, עברתי על פני האחיות שהכרתי בשמותיהן והוכנסתי לחדר - אותו חדר שבו בדקתי מאות חולים במשך השנים. בחדר הזה ישבתי עם חולים והסברתי להם אבחנות סופניות וניתוחים מסובכים; בחדר הזה בירכתי חולים שנרפאו ממחלה וראיתי את אושרם, כמה הם שמחו לחזור אל חייהם; בחדר הזה קבעתי את מותם של חולים. ישבתי בכורסאות, רחצתי את הידיים במי הברז שמעל הכיור, שרבטתי הוראות על הגיליון הרפואי, החלפתי את הדף שבלוח השנה. ולפעמים, ברגעים של תשישות מוחלטת, ערגתי לשכב על המיטה הזאת ולישון. עכשיו שכבתי בה ער לגמרי.

אחות צעירה שלא הכרתי תחבה את ראשה פנימה.

"הרופא ייכנס מיד."

ובזאת ראיתי את העתיד שדמיינתי לי, זה שהיה קרוב כל כך להיות למציאות ולשיאן של עשרות שנים של מאמץ, מתאדה לנגד עיני.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן