עוד לא אבדה תקוותו. פרס והעולם הערבי
מות פרס נדחק לשוליים בתקשורת הערבית לטובת מלחמת האזרחים בסוריה וסיכום שנה להתערבות הרוסית, ההכנות לקרב נגד דאעש במוסול שבעיראק, מלחמת סעודיה במורדים החות'ים השיעים בתימן - והפרידה של בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי. למרות זאת, חזונו ל"מזרח תיכון חדש" עדיין רלבנטי בימינו
שמעון פרס, איש "המזרח התיכון החדש" שלא זכה בימיו לראות את חזונו מתגשם, זכה לתשומת לב מועטה בתקשורת הערבית עם מותו בשבוע שעבר. לא רק שפרס נחשב לדמות שנויה במחלוקת בעולם הערבי, אלא שכל נושא היחסים הישראלים-ערביים נדחק לשוליים בצל המהפכות הערביות, מלחמות האזרחים, הסכסוך הדתי הסוני-שיעי, המשטרים המעורערים, המלחמה ב"מדינה האיסלאמית" (דאעש) והארגונים הג'יהאדיסטים ועוד צרות ששטפו את המזרח התיכון בשנים האחרונות. האם החזון של פרס עדיין רלוונטי בימינו?
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
מי שחיפש את שמעון פרס ז"ל בעיתונות הערבית בעת פטירתו היה צריך לחפש הרבה. הנושא זכה לתשומת לב מעטה ברשתות הגדולות. רוב החדשות עסקו במה שבאמת מעניין את העולם הערבי, בעיקר מלחמת האזרחים בסוריה, ההכנות לקרב המכריע נגד דאעש במוסול שבעיראק, סיכום שנה להתערבות הרוסית בסוריה והמלחמה הבלתי נגמרת של סעודיה נגד המורדים החות'ים השיעים בתימן. אפילו הפרידה של בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי תפסו מקום מרכזי בכותרות הערביות יותר מהחדשות על מותו של פרס.
פשע בלתי נסלח - ציונות
המאמרים המעטים שעסקו במותו של פרס התייחסו לדמותו השנויה במחלוקת, צדדיו "החיוביים והשליליים". חלקם הזכירו את מאמציו להשכין שלום בשנות ה-90, אך כולם נתנו תשומת לב רבה ל"פשעיו": חלקו בהקמת הישות "הציונית", השתייכותו ל"כנופיות ההגנה", בקידום "הכיבוש וההתנחלויות" וב"טבח קאנא", הטעות שעשה צה"ל תוך כדי מבצע "ענבי זעם" שבו נהרגו 102 לבנונים בשנת 1996, רק שנתיים בלבד אחרי שקיבל את פרס נובל לשלום.
מתנה אחרונה
ההלוויה של פרס הצליחה לעשות את מה שנראה בלתי אפשרי - להפגיש את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו עם יריבו, יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן). רק פרס היה איש המסוגל לייצר מפגשים בלתי אפשריים, כגון מפגשו שלו עם חוסיין מלך ירדן בלונדון ב-1985, המפגש של יצחק רבין עם יאסר ערפאת בראשית שנות ה-90. ספק אם אותו מפגש מוזר וקצר בין נתניהו לבין עבאס יהיה "התחלה של ידידות מופלאה", אך אבו מאזן הגיע מתוך הבעת הזדהות עם הדרך שאותה תוו רבין ופרס. גם קודמו ערפאת הגיע לביתו של רבין לנחם את המשפחה האבלה על מותו בהתנקשות, אף שבראשו אולי החל לתכנן את האינתיפאדה השנייה.
אוסלו נכשל?!
רוב הישראלים, במידה רבה של צדק, מאמינים כי תהליך אוסלו נכשל. פרס תמיד הכחיש זאת, בטענה כי ההנהגה הפלסטינית, שאבו מאזן נמנה עליה, זנחה לחלוטין את דרך הטרור והסכימה להכיר במדינה פלסטינית בגבולות 1967, כלומר ב-22 אחוזים בלבד מ"פלסטין השלמה". אבו מאזן התנגד מאז עלייתו לשלטון לפיגועי ההתאבדות והתיאום הביטחוני בין שוטרי הרשות לבין צה"ל נשמר. לאבו מאזן לא אכפת שיקראו לו בוגד המשתתף בהלוויית פרס, קריאה הנשמעת לעברו מאז עלייתו לשלטון ב-2004. רוב הפלסטינים רואים בו למרבה הצער משת"פ של ישראל.
יש להניח כי אם צה"ל יפנה חד-צדדית את יהודה ושומרון, תהיה שם התקוממות וחמאס ייזום הפיכה כשם שעשה בעזה אחרי הנסיגה הישראלית ב-2006.
הסכמי אוסלו פילסו את הדרך להתחלות חדשות ומפתיעות: פתיחת נציגויות דיפלומטיות במרוקו ובתוניסיה ונציגות כלכלית בקטאר. פרס עצמו ביקר במרוקו כבר ב-1986 ובקטאר ב-2007 (כולל ביקור במשרדי רשת "אל-ג'זירה"). כל אלה יכולים להוות גשר להסכמים עתידיים עם מדינות המפרץ במזרח ועם מדינות המגרב (צפון אפריקה) במערב.
מורשת פרס
הצירוף של חיזוק כוחה של ישראל וכמיהה לשלום עם השכנים הערבים אינו רק חלומו האישי של פרס. הוא למעשה המטרה העתידית של הציונות והערובה לקיומה של ישראל לטווח ארוך, יותר מכל נשק משוכלל. יש בעולם מדינה מוסלמית שמחזיקה בנשק גרעיני (פקיסטן), אך היא אינה מאיימת כמו איראן משום שאין לה כוונות לתקוף את ישראל. יש מדינות רבות בעולם הערבי שיש להן ולישראל אויבים משותפים ואינטרסים משותפים. פרס ראה את הפוטנציאל האדיר בחיבור של ישראל עם מדינות ערב דרך הטכנולוגיה והכלכלה.
נשאלתי לפני שנתיים בוועידת איפא"ק (השדולה הפרו-ישראלית) בוושינגטון: "איך אתה מצליח להישאר אופטימי בשכונה כזו"? והשבתי: "אין לי ברירה אלא להיות אופטימי, אני חי שם ואני עוסק בהוראת השפה הערבית".
אקדמאים ומורים לערבית צריכים לשקוד על החיבור לעולם הערבי דרך השפה והתרבות שהוא לא פחות חשוב מהשתלבות כלכלית וטכנולוגית.
למדתי מדרכו של שמעון פרס לא לחדול להיות אופטימי גם כשהמזרח התיכון נראה אנרכי לחלוטין, כאשר ההסתה נגד ישראל והיהדות בשפה הערבית בשיאה, כאשר מדינאים ערביים חוששים לקיים מגעים עם ישראל מחשש להתפשטות המהפכות הערביות לארצם. פרס האמין כי אם הצרפתים והגרמנים סלחו אלה לאלה, יכולים גם הישראלים והערבים לסלוח זה לזה. בשנות ה-30 של המאה ה-20 נראה שלום מלא בין צרפת לבין גרמניה והיעדר גבולות ביניהן כמדע בדיוני.
במחוזות שונים של כורדיסטן התאבלו על מותו של פרס, שתמך בעצמאותם וקידם את ענייניהם מאחורי הקלעים. האיום האיראני יכול לקרב את מדינות המפרץ לישראל, האיום הדאעשי יכול לקרב את מדינות צפון אפריקה לישראל, האיום החמאסי יכול להביא לשיתוף פעולה ישראלי עם מצרים והרשות הפלסטינית ועוד. צריך לחשוב באופן יצירתי, כמו שמעון פרס. יהיה זכרו ברוך.
ד"ר ירון פרידמן, פרשן ynet לענייני העולם הערבי, הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, מרצה על האיסלאם במחלקה ללימודים הומניסטיים בטכניון ובמכללת הגליל ומורה לערבית בטכניון ובחוג להיסטוריה של המזרח התיכון בחיפה. ספרו "העלווים - היסטוריה, דת וזהות" יצא לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן בשנת 2010
לפנייה לכתב/ת 
