הבועה התפוצצה. ברזיל שבה לעולם המעמדות
שלטון "מפלגת הפועלים" בקדנציות של הנשיאים לולה ורוסף (2016-2002) הביא לשגשוג כלכלי וחברתי בברזיל ופתאום לאזרחים היה כסף מיותר בכיס והזדמנות לרכוש אוטו ונכסים וליהנות מהחיים. אלא שחשיפת שחיתות הענק במערכת הפוליטית, הדחת הנשיאה רוסף וגילוי הגירעון הלאומי העצום חילקו שוב את המדינה לעולם מקוטב וטרגי של אזורי "עניים" ואזורי "עשירים"
לפחות מאז תחילת המאה העשרים, ובמיוחד בעשורים האחרונים, ברזילאים מכל שכבות החברה נוטים לחשוב על המערכת הפוליטית שלהם כסקטוריאלית, פרסונלית וקליאנטליסטית, כלומר, כמנגנון שבו פטרונים פוליטיים ובעלי שררה אחרים מחליפים כסף וטובות הנאה רק עם אלה שנמצאים איתם ביחסי כפיפות.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
במסגרת זו, "העם" נתפס כישות תרבותית ערטילאית ולא כציבור אזרחים בעלי זכויות ממשיות. אולם בתקופת נשיאותו של לואיס אינאסיו "לולה" דה סילבה (2010-2002), חל שינוי בתפיסה זו. ממשל "מפלגת העובדים" (PT) בראשותו של לולה - ולאחר מכן בראשותה של חברת המפלגה דילמה רוסף שנבחרה לנשיאות פעמיים אחריו (2014-2010, 2016-2014) - השתמש ברטוריקה פוליטית שניסתה לקעקע את הדימוי ההיררכי והסקטוריאלי של המערכת לטובת אופקים חדשים של אזרחות מכלילה. למשל, לאחר בחירתה בשנת 2010, השתמשה רוסף בשפה שכמעט ולא הייתה מוכרת בברזיל מחוץ לחוגים אקדמיים. היא פנתה אל "האזרחים והאזרחיות" (לא רק "לאזרחים"), דיברה על "הקבוצות המוחלשות" (במקום על הקבוצות "החלשות") והדגישה את מחויבותה לתוכניות אפליה מתקנת, ביזור הכנסה ומלחמה בהומופוביה.
אפילו העניים יכלו לקנות נעלי "נייק"
ואכן, בשנים 2010-2009, בזמן שערכתי מחקר שדה אנתרופולוגי במדינת המחוז מרניאו הממוקמת בצפון-מזרח ברזיל, לחבריי ומכריי הייתה תחושה שהעולם מתרחב ללא סוף. אנשים שמעולם לא יצאו מגבולות מאראניאו היו מסוגלים פתאום לקנות כרטיס טיסה ולנסוע כ-3,000 קילומטרים דרומה, לבקר קרובים בסאו פאולו או בריו דה ז'ניירו. בתוך כשנה וחצי נבנו בבירת המדינה סאו לואיז שלושה קניונים חדשים, ולדיירי שכונות עוני היה די כסף פנוי לרכוש בו מוצרי צריכה נחשקים כמו נעלי "נייק", בירה מהחבית, וג'יפים לתינוקות.
זאת ועוד, הרפורמה הפיסקלית הקלה על האזרחים לבצע קניות בתשלומים ולקחת הלוואות בתנאים נוחים מהבנק הפדרלי. וכך, מי שכל חייו נסע לעבודה באוטובוס, יכול היה להפוך לבעל רכב פרטי. הרכב אפשר לצאת לבלות בשכונות הטובות יותר של העיר - למשל בטיילת של ליטוראניה הממוקמת מול שכונות של מיליונרים - ולאכול במסעדות. המרחבים החדשים כללו גם אפשרויות חדשות לניוד תעסוקתי, לשיפוץ הבית או לרכישת קרקעות לבנייה. בשכונת העוני שבה חייתי בסאו לואיז אנשים החלו לראות בהישג יד עתיד המאופיין בדינמיקה של שגשוג, ודילמה רוסף נתפשה בעיני רבים כמי שתוכל להבטיח את אותו עתיד.
הדומיננטיות של התפיסה "הפתוחה" הייתה חזקה כל כך עד שבבחירות לנשיאות בשנת 2014 השיח של רוסף ויריבה במרוץ אאסיו נביס, מועמד האופוזיציה, היה כמעט זהה: שניהם דיברו על "תקווה" לעתיד טוב יותר, על ה"זכות לחלום", על שגשוג כלכלי, ועל חופש פעולה אזרחי במרחבים ללא גבול. רוסף ניצחה, אולם מיד לאחר הבחירות קרו בברזיל שני דברים משמעותיים.
פתאום התחילו לדבר על הידוק חגורות
רק אז, אולי בעקבות החלטה אסטרטגית של איזושהי יד מכוונת ואולי כתגובה ספונטנית, השתנתה הרטוריקה הפוליטית של המרכז-ימין. סנאטורים, חברי קונגרס, עסקנים, לוביסטים ובעלי אינטרס אחרים החלו לדבר על צמצום, הידוק חגורות וסגירת ברזים. הם השתמשו בז'רגון טכני שכמעט אף אחד לא הצליח להבין בנוגע לאי-סדרים פיסקליים בתקופת רוסף, וכך קידמו תפיסה של בירוקרטיה דמוקרטית תקינה, לכאורה, המתוחמת על פי חוק.
מקדמי השיח הזה בקונגרס הברזילאי ובמדיה הפופולרית השתמשו בו בעיקר על מנת לנגח את ממשל "מפלגת הפועלים" בכלל ואת דילמה רוסף באופן אישי, ופחות על מנת לתקוף את חבריהם ושותפיהם הפוליטיים שנחשדו אף הם בשחיתות. השיח הזה קידם תפיסה אזרחית מנוגדת לתפיסת ה"אופקים הפתוחים", שזוהתה עם לולה ורוסף במהלך שנות שלטונם, משום שהוא נתן השראה לדמיון חדש של המרחבים האזרחיים במדינה. הדמיון הזה כבר לא היה מושתת על "הזכות לחלום", אלא על תפיסה של מציאות ישרה, מדויקת, סימטרית - כמעט סטרילית - שממחישה סגירות פוליטית במסווה של ריאליזם. השיח הבירוקרטי "התקין" החל לפיכך להיות מזוהה עם האופוזיציה, שהציגה עצמה כאלטרנטיבה לפריצות, הבזבוז והיעדר החוק, לכאורה, שאפיינו על פי תפיסה זו את ממשל PT מאז תחילת שנות האלפיים.
מיואשים מהשיטה הפוליטית
רבים מחבריי וממכריי המתגוררים בשכונות עוני במרניאו הפכו לפיכך מיואשים לחלוטין מהשיטה הפוליטית. השינויים הללו כמובן קשורים גם למשבר הכלכלי החריף, אולם נדמה שישנה סיבה נוספת: האליטה בברזיל היא לא קומץ זעום, אלא מעמד חברתי המונה עשרות מיליונים. המפלגות הפוליטיות של המרכז-ימין פשוט לא היו יכולות לאפשר לעוצמתן להיעלם, על הפריווילגיות שהתלוו אליה והאתיקה הקליאנטליסטית שלה. כשהיררכיה מצטיירת כסדר הטבעי והנכון של הדברים, כל מה שמערער אותה נתקל בהתנגדות אלימה. הריאקציה הפופולרית של המעמד הבינוני, בין שהיא כוונה מלמעלה ובין שלא, קידמה לפיכך תפיסה קשיחה של מרחבים חברתיים הנסוגים לקיבעון, קיפאון ואנטגוניזם. תפיסה זו עיכבה את המומנטום הפוליטי של ממשל PT ובסופו של דבר גם עצרה אותו עם הדחתה של רוסף מכס הנשיאות.
הן ברמה הרטורית והן ברמת המדיניות החברתית, הפרויקט הפוליטי והמוסרי של לולה ורוסף קידם חוויה של תנועה אל האינסוף. החוויה הזו העניקה השראה למעבר הדרגתי, כמעט בלתי מודע, מן הצדקנות המוסרנית שמוקיעה שחיתות רק כאשר היא אינה פועלת לטובת בעלי הכוח אל תחום אפור שבו, באופן אירוני, לכולם יש הזדמנות פחות או יותר הוגנת לגנוב זה מזה בתנאים שווים.
במובן זה, השיח הפרוגרסיבי שבו השתמש ממשל PT אפשר לאזרחי ברזיל לפתח חזון דמוקרטי חדש, שדרבן אותם לחפש מוצא ממבני העוצמה וההון שבתוכם הם היו לכודים. כעת המהלך הזה נבלם. הדחתה של רוסף מסמנת בהקשר זה לא רק את חזרתו של הימין למוקדי הכוח בברזיל, אלא גם עלייה של תפיסה חברתית-פוליטית השייכת לעולם אריסטוקרטי מובהק: עולם שבו מעמד הפועלים "יודע את מקומו", עולם שבו אנשים בתחתית הסולם לא יכולים להתלונן מחשש שיאבדו את עבודתם, עולם שבו המוצרים בשוק מתרחקים מהישג ידם של השכבות המוחלשות, עולם שבו מרחבים לעשירים מופרדים מן המרחב הציבורי מחד ומן המרחבים השמורים "לעניים" מאידך. זהו עולם טרגי ומקוטב שרבים מחבריי בברזיל - הן משכונות העוני בסאו לואיז והן משכונות היוקרה בסאו פאולו - לא מעוניינים לחיות בו.
ד"ר מתן שפירא הוא פוסט דוקטורנט "קרייטמן" ועמית הוראה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. תחום עיסוקו המרכזי הוא החברה הברזילאית ודרכי התנהלותה
המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם", שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים
לפנייה לכתב/ת 
