כבוד למגזר

ואלה שמות: בקבוצת הנוער של מכבי חיפה אפשר למצוא את מוחמד עוואד, מוחמד אבו פאני, עראף איאס, נאל אבו זלף, ג'אבר מחמוד ואדם אבו ג'נב; בהפועל ת"א את מוחמד אבו נבות, מוחמד גוף, אנס מחמיד ועלי אל עברה; אצל מכבי ת"א משחקים פאדי נג'אר ומחמוד עוויסאת; ובמדי הנוער של מכבי פ"ת תמצאו את כמאל אבו בילאל ומוחמד סרסור. או שתקחו את הפועל רעננה, קבוצה שסטריאוטיפית תהיה מבין האחרונות שהשם שלה יקושר לכדורגלנים ערבים. העונה מככב במדיה מוחמד שכר בן ה-20, שכבר כבש ארבעה שערים. ולא, הוא לא שחקן רכש, הוא גדל במחלקת הנוער.

אנס מחמיד. מגמה(צילום: אורן אהרוני)

נבחרת הנוער עד גיל 19 ניצחה בכל שלושת משחקיה במוקדמות אליפות אירופה, ועל שבעה מתוך מתוך תשעת השערים שהבקיעה חתומים שחקנים ערבים: אנס מחמיד (3), אוסמה חלאיילה מסכנין (2), מוחמד אבו פאני ופאדי נג'אר (1 כל אחד).

אז האם זהו בסך הכל עניין מקרי-תקופתי או שמדובר בתהליך טבעי של קהילה שמזהה את המסלול המהיר למוביליות חברתית?

"לא מסתכלים בתעודת הזהות"

אלון חזן, מאמן הנבחרת עד גיל 19, ממהר להבהיר כבר בפתיחה: "אנחנו לא מסתכלים לאף אחד בתעודת הזהות. כששחקן טוב אני לא מסתכל אם הוא ערבי, יהודי או צ'רקסי. אני רוצה אותו אצלי בנבחרת".

ובכל זאת, האם אפשר כבר לדבר על מגמה?

"מדובר בתהליך טבעי שקורה בהרבה מחלקות נוער. מעבר למועדונים כמו מכבי חיפה, מכבי פ"ת ועוד, היום יש פריחה במחלקות הנוער של סכנין ואחי נצרת, קבוצות שאולי בעבר פחות שמנו לב אליהן בכל מה שקשור לנערים ולנוער. המתקנים שופרו, רמת האימונים עלתה, וזה תהליך שאנחנו רואים את התוצאות שלו".

רמת המתקנים והאימונים עלתה. אלון חזן(צילום: עוז מועלם)

מכבי חיפה נחשבת לקבוצה הכי אהודה במגזר הערבי. דומה שתמיד כיכבו במדים הירוקים שחקנים ערבים, ואולי בגלל זה שמוליק חנין, המנהל המקצועי של מחלקת הנוער בחיפה, מבטל את כל הדיבורים על פריחה או מגמה: "אני לא יודע מה נזכרתם ולמה אתם כותבים על זה עכשיו. יש בחיפה שילוב טבעי של שחקנים מהמגזר הערבי. זה היה פה מאז ומתמיד. קח את שנתון 88' של בירם כיאל ולך עד עכשיו, ותראה שתמיד היו פה שחקנים ערבים. זה לא סיפור".

בני לם, מאמן קבוצת הנוער של מכבי נתניה, מברך על השיפור במתקנים שעליו מדבר חזן, אבל מתגעגע דווקא לכדורגל במגרשים השכונתיים, במשחקים המאולתרים ברחוב. לטענתו, העובדה שביישובים הערבים זה עדיין קיים מאפשרת צמיחה של כדורגלנים כשרוניים מהסוג שפחות רואים כיום: "פעם היו כוכבים כי היו שכונות. היום אין שכונות ואין ממש כוכבים. שכונות במובן של כדורגל ברחובות וילדים שמשחקים שעות במגרשי קטרגל נשארו רק במגזר, ולכן יוצאים משם שחקנים. עד גיל 14 הילדים מתאמנים שלוש-ארבע פעמים בשבוע, ומזה קשה שייצאו כוכבים. כשאתה משחק כל היום בשכונה אתה מפתח שליטה בכדור, הבנת משחק, יש חוויה של הרבה גולים, אתה עם ילדים אחרים, אוהב את המשחק עצמו, מת על הכדור. זה משמעותי. ובמגזר הערבי עדיין יש את זה".

ואפרופו כוכבים, אם בעבר הרחוק כיכבו בליגה הבכירה בישראל שמות כמו רפעת טורק, זאהי ארמלי ושאפיק אל הוזייל ובהמשך הגיעו וואליד באדיר, סלים טועמה, עבאס סוואן ואחמד סבע. כיום רוב השמות עדיין לא הפכו לכוכבים מובילים, אבל מאגר המודלים לחיקוי גדל. מפיראס מוגרבי ועטאא ג'אבר במכבי חיפה, דרך וויאם עמאשה בהפועל ת"א ואחמד עאבד בקריית-שמונה ועד מהראן ראדי ומוחמד גדיר במדי הפועל באר-שבע. אליהם כמובן צריך להוסיף את הליגיונרים שיצאו לאירופה: בירם כיאל, מואנס דאבור, טאלב טואטחה ומרואן קבהא.

יש מודלים לחיקוי. אחמד עאבד(צילום: ראובן שוורץ)

"היהודים קצת מתפנקים"

זאהי ארמלי היה הכוכב הגדול של מכבי חיפה בשנות ה-80, אבל הוא פילס את דרכו ממכבי שפרעם בליגה ג' עד לליגה הבכירה, "מסע שלקח לי שבע שנים". הוא הגיע לחיפה רק בגיל 25 ומהר מאוד הוביל אותה לאליפות הראשונה בתולדותיה (1983/84), אז גם זכה בתואר שחקן העונה יחד עם אלי אוחנה. "אני מסכים שלצעירים הערבים יש יותר מוטיבציה להצליח, והם מוכנים להשקיע הרבה כדי להצליח", הוא אומר. "הרי בכל העולם הכוכבים הגדולים באים מלמטה, מהעוני, מהעם. זה משהו שנשאר לשחקנים מהכפרים שבאים לשחק בקבוצות היהודיות".

מהראן ראדי. עונה על ההגדרה כוכב(צילום: ישראל יוסף)

"היום יש כמות גדולה של שחקנים ערבים וחלקם גם יוצאים לחו"ל, אבל אין כוכבים", הוא מסייג. "מואנס דאבור - חשבתי שיהיה אחד החלוצים הגדולים באירופה והוא נתקע. גדיר יצא לבלגיה וחזר וגם בירם כיאל התחיל יפה בסלטיק ועכשיו הוא בליגה השנייה באנגליה. היחיד שעונה מבחינתי על ההגדרה של כוכב הוא מהראן ראדי. הוא שמר על יציבות במשך שנים, הגיע לרמות הגבוהות, לקח אליפויות עם מכבי ת"א ובאר-שבע, עליו אפשר להגיד כוכב. כל היתר לא מימשו את הפוטנציאל".

חזן מצטרף לתזת הרעב והשכונה, אבל מוסיף: "זה לא רק ביישובים הערבים אלא בכלל בפריפריה. נער מרקע סוציו-אקונומי נמוך, שאין לו אפשרות לבלות כל היום בסמארטפון ובפלייסטיישן, יש לו יותר שעות רחוב מאשר בחדר בבית, ואם הוא בוחר בכדורגל זו מבחינתו הדרך המהירה למוביליות חברתית".

"הוא היה בא ארבע פעמים בשבוע משפרעם ברכבת". פיראס מוגרבי(צילום: עוז מועלם)

חנין: "באופן טבעי, אצל מי שמגיע מרקע סוציו-אקונומי נמוך אנחנו מזהים רעב ומוטיבציה גדולים יותר, אבל מה שקובע הוא המכלול. הרבה מחקרים מראים שמי שאין לו מוטיבציה יוצאת דופן להפוך לספורטאי מקצועני לא יהפוך לכזה. כלומר, קח כל ספורטאי מקצועני ותחקור אותו אחורה – תגלה שם משהו יוצא דופן שדחף אותו להגיע לטופ. אגב, לא רק מצב סוציו-אקונומי, גם משפחה תומכת יכולה להיות האלמנט יוצא הדופן".

ניר לוין, המנהל הטכני של הנבחרות הצעירות בישראל, דווקא לא רואה הבדלים: "הרעב של ילד ערבי להצלחה ושל ילד יהודי הוא אותו רעב. מבחינתנו כולם שווים. אני רואה את זה גם במינוי של סאלח חסארמה לאימון נבחרת הנערים. ברמת הנבחרות המצב הוא טוב, ואני מאוד אופטימי".

"כולם שווים". סאלח חסארמה(צילום: זהר שחר)

וואליד באדיר הבא

מאחורי הדיבור הרך והמנוסח של עאמר יש ראייה מפוכחת מאוד לגבי התהליך שאנו עדים לו: "אני רואה את הכמויות הגדולות של ילדים שיוצאים מכפר-קאסם להתאמן בערים הסמוכות, פתח-תקווה, כפר-סבא, הרצליה. במגזר הערבי כמעט ואין ספורט אחר, רק כדורגל. לילד יהודי יש ענפים אחרים שהוא יכול ללכת אליהם, כדורסל, טניס, שחייה. אצלנו אין. במקביל יש אהבה גדולה לכדורגל, יש מודעות לצורך בעיסוק בספורט, והיום גם התחבורה הציבורית יותר זמינה. המון ילדים הולכים לכדורגל וההורים מקווים שאולי מהם יצמח וואליד באדיר, רוביל סרסור או איסמעיל עאמר הבא".

אנשי מקצוע מדברים על רעב ומוטיבציה.

"הרעב לכדורגל הוא עצום, ומצד שני אין מתקנים. לא מזמן חנכו אצלנו את המגרש הסינתטי הראשון, והיית צריך לראות את ההתלהבות".

מקווים להצמיח את וואליד באדיר הבא(צילום: יובל חן)

למרות המוטיבציה והמספרים המרשימים, עאמר טוען שיש עוד דרך ארוכה והמכשול האמיתי מחכה לשחקנים הללו במעבר לקבוצת הבוגרים: "נער ערבי צריך להיות עילוי, להתבלט ולהוכיח את עצמו יותר מאשר המקביל היהודי שלו כדי לעלות ולהשתלב בקבוצת בוגרים או בנבחרת. יש נפילה דרמטית במעבר בין שלב הנוער לבוגרים. מאמני בוגרים מעדיפים לקחת שחקנים זרים או יהודים מאשר ילד מכפר-קאסם. מבחינתו האישיות של היהודי יותר חזקה, הוא משדר לו יותר ביטחון, בין היתר בזכות השליטה בשפה שבעזרתה גם יש לו יותר יכולת להשפיע על המאמן. במובן מסוים, זה מזכיר את ההתמודדות והאפיון של שחקנים אתיופים. אם למאמן יש שני שחקנים באותה רמה מקצועית, הוא תמיד יעדיף את היהודי על האתיופי או הערבי".

ארמלי הודף את הטענות: "היום כבר לא מבדילים בין יהודים לערבים. הם חיים ביומיום ביחד, מבלים ביחד, זה לא כמו בתקופה שלנו. לצורך העניין, עטאא ג'אבר גדל בדיוק כמו נטע לביא, גם את החוצפה הישראלית הם לקחו, את הכל. אני חושב שהיום לצעירים הערבים יותר קל להשתלב בקבוצות הגדולות מאשר בשנות ה-80".

חנין תומך בארמלי: "סטטיסטית אין ירידה באחוזים במעבר מהנוער לבוגרים, וזה פחות או יותר אותו דבר. תסתכל על השחקנים שאצלנו עלו לבוגרים בשנים האחרונות: בירם כיאל, טאלב טואטחה, סארי פאלח, מוחמד גדיר, איסמעיל ריאן, איאד חבשי, עטאא ג'אבר, מוחמד עוואד".

עטאא ג'אבר. "הצעירים לקחו גם את החוצפה הישראלית"(צילום: ראובן שוורץ)

דווקא בנקודה הזו יש מי שמצביעים על תפוח אדמה לוהט שאיש לא מעז לנגוע בו מחשש שייחשד בגזענות, ומעשית הוא מהווה יתרון מסוים עבור צעיר ערבי. בגיל 18 הכדורגלנים היהודים מחויבים בשירות צבאי, מה שעל פי תקנון ההתאחדות מגביל את תשלום השכר שלהם לחוזה חייל שעומד על מקסימום 5,100 שקל בחודש. במקביל צעיר ערבי שלא משרת בצבא יכול לחתום על כל חוזה שיוצע לו, בהתאם לחוקי ההיצע והביקוש. המשמעות: צעיר יהודי, כשרוני ומבוקש ככל שיהיה, יזכה לחוזה צנוע במהלך כל שלוש שנות השירות הצבאי (אם כי, בהרבה מועדונים עוקפים את המגבלה הזו בדרכים מתוחכמות של בונוסים עתידיים). לעומתו, צעיר ערבי כשרוני כבר יכול לדרוש בגיל הזה חוזה מקצועני עם שכר גבוה בהרבה.

הנבואה של עיסאווי

פריג' שיחרר חיוך גדול וענה: "כי אנחנו משוגעים על כדורגל, זה אצלנו בדם. תוך כמה שנים אתה תראה שהפריחה של שחקנים ערבים בליגות הבכירות רק תגדל. עוד מעט בכל קבוצה בליגת העל יהיו שלושה-ארבעה שחקני הרכב וגם בנבחרת ישראל".

רק מעטים יגיעו לרמה גבוהה כמו שלו. בירם כיאל(צילום: עוז מועלם)

השנים עברו, פריג' עזב את הדשא לטובת מסדרונות הכנסת, והנבואה שלו התממשה חלקית בלבד, לא במספרים להם קיווה. מאמון עאמר: "אני לא אופטימי כמו פריג'. מבחינת קבוצות בוגרים בליגת העל לדעתי אנחנו קצת בנסיגה. עדיין קיימים כל מיני מחסומים.

אם נגיע לייצוג כמו האחוז שלנו באוכלוסייה, שזה אומר 20 אחוז, אני אהיה מאוד מרוצה. מדובר בתהליכים שלוקחים זמן, והבעיה במגזר שאין לנו את הסבלנות הזו".

עאמר מוסיף ומתאר תופעה שמדאיגה אותו: "הילדים חולמים להיות וואליד באדיר, שחקן שהגיע עד ווימבלדון, הם רוצים להיות הכוכב. ואז אתה רואה שחקנים שהיו עילוי בנוער בקבוצות בכירות, לא הצליחו לעלות באותה קבוצה לבוגרים ונוטשים את הכדורגל. ילד כזה, אם אין לו את החוסן הנפשי, הוא מתבייש לחזור לכפר לשחק בליגה א' או ב'. הוא חוזר לרחוב, והתוצר זה ילד מתוסכל שיושב בבתי קפה ולא עושה כלום עם עצמו".

אז כן, מגרש הכדורגל שוב מתגלה כמקום שוויוני ומקבל יותר מהמגרשים האחרים בהם מתנהלים החיים בארץ הזו. אבל החיים הם קצת יותר מסטטיסטיקות ודיבורים על פריחה, והקו שעובר בין האופטימיות של חזן, חנין ופריג' לנקודת המבט המעט פסימית של עאמר משרטט מציאות מורכבת למדי.