מתי כאבי בטן מתמשכים עשויים להעיד על סרטן

לא פעם, כשאדם מתבשר שהוא חולה במחלה קשה, הוא מיד מתחרט על כל הדברים שלא עשה בשנים שקדמו לאבחנה: "למה לא הלכתי לרופא בזמן? למה חיכיתי? לו רק הייתי ניגש למרפאה מיד כשהתחילו הסימנים הראשונים, מצבי היום היה קל יותר/הפיך/בר טיפול".

אבל לימור לוי דווקא כן הלכה בזמן למרפאה כשהחלה להרגיש רע. היא נהגה בדיוק לפי הספר, אבל לצערה, דווקא הרופאה הקלה ראש בתסמינים, חזרה

שוב ושוב על אותו טיפול לא מתאים וביזבזה למטופלת שלה זמן יקר. "ולכן הסרטן אובחן בגוף שלי באיחור ניכר, הגידול כבר היה גדול ושלח גרורות", היא טוענת.

לוי (43), נשואה ואמם של דניאל (23), נופר (17.5) ועידו (13.5), מתראיינת על מנת להזהיר את כולנו: "תקשיבו היטב לגוף שלכם. אם הוא מאותת סימני מצוקה, אל תניחו לרופא להרדים אתכם, להרגיע שזה 'שום דבר'. נדנדו לו. חזרו אליו שוב ושוב, בקשו בדיקות נוספות, הפניה למומחים, אל תוותרו. עצוב שזה כך, אבל רק אתם יכולים להציל לעצמכם את החיים. אתם האחראים הבלעדיים", היא אומרת.

"הקשיבו לגוף שלכם ואל תוותרו". לוי(צילום: אלעד גרשגורן)

עד לפני קצת יותר משנתיים נחשבה לוי לאישה בריאה ופעילה. "גידלתי משפחה, עבדתי כמטפלת אחראית בגן ילדים, ואז, ממש משום מקום, התחילו לי כאבי בטן", היא מתארת. בהתחלה היא חשדה שמזון לא טרי שאכלה הוא מקור הכאב. אך הזמן חלף, והכאב נשאר. "במקביל לכאבי הבטן, שתקפו אותי בעיקר תוך כדי אכילה ומיד עם סיומה, הופיעו גם שלשולים. כמה לא נעים היה כשזה קרה לי כשהייתי בגן, מאכילה ילדים. התקפלתי בכיסא מכאבי בטן וביקשתי שיחליפו אותי כי אני חייבת לרוץ לשירותים".

"אין לך כלום"

אחרי שבועיים היא הלכה לרופאת המשפחה שלה. זו מיששה את בטנה ושלחה אותה חזרה לביתה עם המסר המרגיע: "הכל בסדר, לימור. אין לך כלום".

אבל בימים הבאים לא הסתמן שיפור, והיא שבה לרופאה. "שוב נבדקתי על ידה והיא שוב אמרה שהיא לא רואה שום דבר מיוחד. היא חשדה שמדובר בתסמונת הקיבה הרגיזה ונתנה לי תרופה לטיפול בבעיה", היא מספרת. "לקחתי את התרופות ממש כפי שנכתב בעלון לצרכן, חיכיתי שבוע ועוד שבוע - וכלום. אפילו לא הקלה. וכך, עם אותן תלונות, חזרתי אליה בפעם השלישית. היא שוב בדקה אותי והחליפה לי את הטיפול התרופתי. מה אני מבינה? אם היא, הרופאה, אומרת שזה שום דבר ורק צריך להתאים טיפול יעיל, מי אני שאתווכח?"

מקווה לטוב, נטלה לוי את סבב התרופות השני לקיבה רגיזה, אך שוב, ללא כל תועלת. "המשכתי להתפתל מכל ביס שאכלתי. הבטן התכווצה וכאבה ומיד נדרשתי לרוץ לשלשל. כבר לא היה לי כוח, אבל גם לא הייתה לי ברירה, אז חזרתי אליה בפעם הרביעית. למזלי, הרופאה פרשה לגמלאות. זה למעשה מה שהציל את חיי. במקומה הגיעה רופאה חדשה, ערנית יותר, שלא הסתפקה במסרים מרגיעים ובמרשמי תרופות לא יעילים".

כבר בשיחת ההיכרות ביניהן הציעה הרופאה ללוי לקבוע תור לבדיקות גסטרוסקופיה וקולונוסקופיה ולעבור מיידית סדרת בדיקות דם, שמהן עלה חשד שהיא חלתה בצליאק. "זה נשמע הגיוני והסביר גם את הכאבים, כי אכלתי מאכלים עם גלוטן", היא אומרת.

לוי עברה לתזונה ללא גלוטן, אך ההקלה הייתה מזערית בלבד. "נתתי לזה זמן כי הגוף צריך לתקן את הנזק, אבל כל שבוע שחלף רק הגביר את התסמינים", היא מתארת.

כעבור כחצי שנה, בעודה ממתינה שתורה לבדיקות יגיע סוף־סוף, הבחינה לוי בדם בצואה. הרופאה, ללא השתהות, הפנתה אותה לבדיקת דם סמוי בצואה. מרגע שהתקבלה התשובה החיובית, כל ההתנהלות עברה להילוך גבוה. "מיד נמצא לי תור לשתי בדיקות הגסטרו, שהתבצעו יחד. איך שהתעוררתי מהטשטוש, עם בעלי ואבא שלי על ידי, נכנסה האחות ואמרה שהרופא רוצה לדבר איתי. הבנתי שמשהו לא בסדר, אבל לא דמיינתי כמה נורא הלא בסדר הזה", היא משתפת.

בחדרו, גילה לה הרופא שנמצא גידול גדול במעי הגס וביקש שתגיע לכירורג כבר למחרת. "כל הלילה בכיתי", היא מספרת. "למעשה, אני יכולה להגיד שהתאבלתי על החיים שנגמרו לי במהדורתם המוכרת ועל החיים האחרים והמפחידים שעוד מחכים לי".

הכירורג בדק את תיקה הרפואי והמליץ על ניתוח מיידי. במסגרת ההכנה לניתוח היא עברה גם הדמיית CT, שבה התגלתה נקודה חשודה בכבד. בתוך זמן קצר הועברה לוי לחדר ניתוח. הרופאים נשמעו מעודדים אחרי שכרתו את כל הגוש הגדול, ועימו חלק מהמעי הגס. לוי התאוששה ונשלחה לביתה, אך בתוך כמה ימים חום גופה עלה והיא אושפזה שוב.

לרופאים התברר שבחיבור של המעי נוצר דלף מסוכן. כבר באותו לילה הוזעק מביתו מנתח בכיר, וללא שהיות הורדה לוי בדחיפות לניתוח חירום. "זה היה בפברואר בשנה שעברה", היא מתארת. "התעוררתי בחדר ההתאוששות וראיתי מהחלון יום גשום ושמיים שחורים, שהתכתבו נהדר עם תחושת הלב הקשה שלי. הייתה לי מועקה כבדה, בעיקר אחרי שהרופא עידכן שלא הייתה להם ברירה אלא לחסום זמנית את פתח הרקטום ולחבר לי סטומה".

טראומת הסטומה

סטומה היא שקית צמודה לגוף שאוגרת את הפרשות המעי. השימוש בה זמני ונועד לאפשר מנוחה תפקודית למעי. אחרי התאוששותו, נסגרת הסטומה בניתוח ומתחדשת פעילות המעי הטבעית. "לרגע לא חשבתי על הסרטן, אלא רק על הסטומה ואיך אישה צעירה בגילי יכולה להתמודד עם אי־הנעימות המביכה הזו. בכיתי בלי הפסקה", היא מודה.

בביתה, נתמכת על ידי בעלה ובתה, למדה לוי לתפעל את השקית. במקביל היא הופנתה לייעוץ אונקולוגי להשלמת הטיפול בסרטן המעי. "לפני שתיאמו לי טיפול כימי עברתי PET CT, שבו אובחנו כבר גרורות בכבד. התחלתי בטיפולים כימיים קשים, עם תופעות לוואי מזעזעות ששפכו אותי למיטה לימים ארוכים".

בסיום סדרת הטיפולים נשלחה לוי להדמיית השוואה שבה התגלה כי הגרורות הצטמצמו, אך לא נעלמו. הכירורגים החליטו להסירן מהכבד בניתוח. "אחרי שבקושי שרדתי את הכימותרפיה, שוב זפטה לפנים", מתארת לוי.

האונה הימנית של הכבד, נושאת הגידול, נכרתה בניתוח מסובך, שעם סיומו היה צורך להעבירה להשגחה ביחידה לטיפול נמרץ. במהלך השבועות הבאים, אחרי תקופת התאוששות איטית וארוכה, נסגרה הסטומה. אך השמחה הייתה קצרה. ב־CT ביקורת שעברה לוי נצפו גרורות בריאות וגרורות חדשות בכבד. "שוב כימותרפיה, בפרוטוקול אלים במיוחד, ושוב זה לא הועיל", היא מתארת.

כיום היא משתתפת בניסוי שנערך במרכז הרפואי רמב"ם ומקבלת טיפול כימי וטיפול ביולוגי במשולב. "מה שצריך עכשיו זה להחזיק לי אצבעות חזק. אם זה לא יצליח, מה כבר יישאר לרפואה להציע לי?"

הבדיקה שמצילה חיים

הכתבה מתפרסמת במוסף "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות"