עבדו על הכימיה. השיעור הקפריסאי לישראל
עברו מניהול הסכסוך לפתרונו: בצפון אוכלוסייה טורקית, בדרום יוונית, וביניהם קרע בן 42 שנה, אבל בימים אלה מתקרבים הצדדים היריבים בקפריסין להסכם שלום היסטורי אם לא יקרו תקלות. לישראל יש מה ללמוד מהם?
מה משותף לקוסובו, קולומביה וקפריסין? מעבר לעובדה ששלושן מתחילות באות ק', כולן ניצלו את השנים האחרונות כדי להתקדם בדרך המייסרת של יישוב הסכסוכים ארוכי השנים שבהם הן מעורבות.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
ב-2013 חתמו קוסובו וסרביה על הסכם עקרונות להמשך המשא ומתן לקראת נורמליזציה. גם בקוסובו ובסרביה, יריבות מרות, המילה שלום לא משקפת את השיח המקובל. ב-2016 חתמו ממשלת קולומביה וארגון המורדים FARC על הסכם שלום. כמה חודשים לאחר שהופל במשאל עם, השכילה הממשלה בבוגוטה לעקוף את משאל העם ולאשר את ההסכם. ובז'נבה נפגשים בימים אלה הצדדים הנצים בקפריסין כדי לנסות ולהגיע לפתרון הסכסוך שמחלק את האי הקסום זה יותר מארבעה עשורים, בין קפריסאים-יוונים בדרום לבין קפריסאים-טורקים בצפון.
משבר עם מחלוקות כבדות על הפרק
מחלוקות כבדות משקל עומדות על הפרק במשא ומתן הקפריסאי. אחת מסוגיות הליבה מתמקדת בנושא הביטחון, ובפרט בנוכחותו של הצבא הטורקי בצפון קפריסין מאז שפלש לאזור ב1974. בזמן שהקהילה הקפריסאית-טורקית בצפון חשה כי היא זקוקה להגנה של טורקיה כערבה לביטחונה, האוכלוסייה הקפריסאית-יוונית בדרום לא תהיה מוכנה לקבל את המשך נוכחותו של צבא זר על אדמת קפריסין הריבונית. כפי שמעיד פרופ' פאוסטמן מאוניברסיטת ניקוסיה, אם ההסכם יכלול את המשך נוכחותו של הצבא הטורקי על אדמת קפריסין לזמן לא מוגבל, "אין בכלל צורך במשאל עם" - אין סיכוי שהוא יעבור בדרום.
סוגיה קריטית לא פחות עמה הצדדים צריכים להתמודד נסובה סביב עוולות העבר. בעקבות הפלישה הטורקית לצפון קפריסין, איבדו קפריסאים רבים את בתיהם ורכושם נפגע. רבים מהם נאלצו לעבור, הן מתוך פחד תוך כדי סערת המלחמה והן כתוצאה מהסכמי החלפת אוכלוסיות שהתגבשו לאחר מכן. הדרישה להכרה בעוול ולפיצוי על הפגיעה מגיעה בעיקר מכיוון הקפריסאים-היוונים, שטיפחו את זהותם גם סביב סוגיה זו. הפתרון לסוגיה יורכב מתמהיל הכולל החזרת רכוש, פיצוי כספי, ו/או החלפת רכוש. כמו בנושא של נוכחות צבא זר, גם פתרון סוגיה זו חיוני להצלחת המשא ומתן. ללא הכרה באובדן ובעוולות שהתרחשו בעבר - לא יהיה הסכם בהווה. ואלה הן רק שתיים מתוך כמה סוגיות נוספות שיש לפתור, בהם שיטת הממשל שתייצג את שתי הקהילות, מיקום הגבול הסופי הטריטוריאלי והמאזן הדמוגרפי בכל צד.
הצדדים הבינו: ניהול הסכסוך לא יחזיק מעמד לעד
לשני הצדדים סיבות להגיע להסדר. הקפריסאים-הטורקים חיים באזור דמדומים מדיני. מלבד טורקיה, אין מי שמכיר במדינתם, עליה הצהירו באופן חד צדדי ב-1983, והם מוחרמים באופן רשמי. במצב זה, היכולת שלהם להתפתח מבחינה חברתית וכלכלית מוגבלת מאוד, והתלות שלהם בטורקיה הולכת ומעמיקה. טורקיה, מאידך, הולכת ומעמיקה את מעורבותה בצפון קפריסין, משפיעה יותר ויותר על התנהלות החיים בצפון, ומובילה תהליך של "טורקיזציה" אשר שנוי במחלוקת בקרב האוכלוסייה הקפריסאית-טורקית בצפון.
ומה באשר לקפריסאים היוונים בדרום? מצבם טוב הרבה יותר - יש להם מדינה עצמאית, מוכרת, ברוכת תיירים, חברה באיחוד האירופי עם כל היתרונות הגלומים בכך (כולל הגנה מדינית במקרה של פעולה קיצונית מצד טורקיה). יחד עם זאת, גם הם מבינים שמדיניות ניהול הסכסוך טומנת בחובה סכנות לא מעטות. הקפריסאים היוונים שמעוניינים להביא לאיחוד מחדש של האי מבינים כי המשך ניהול הסכסוך מעמיק את ההפרדה הטריטוריאלית ההולכת ומתמסדת; הישות המדינית הקפריסאית-טורקית מתפתחת ולראיה מתנסחים הסדרים פדרליים שונים במהלך המשא ומתן; טורקיה מעמיקה את מעורבותה בצפון - לא רק מבחינה צבאית, אלא גם תרבותית, דתית ופוליטית (הזרמת כספים למוסדות, השקעה בבניית מסגדים בלב קהילות חילוניות יחסית).
חוששים מכישלון מדיני נוסף
יותר מכך, באחרונה מתעורר חשש כי במקרה של כישלון מדיני בשיחות השלום, טורקיה תנסה לספח את צפון קפריסין. אמנם זהו תרחיש קיצוני וסיכויו להתממש קלוש, אך מי בעולם העלה על דעתו לפני כמה שנים שרוסיה תספח את חצי האי האוקראיני קרים כמעט ללא התנגדות? אם יקרה מהלך דומה בקפריסין, אירופה תתקשה לצאת נגד טורקיה היושבת על הברז - או שמא הסכר של זרם הפליטים מהמזרח התיכון, וגם התרחיש הזה עלול להתממש.
עוד מוקדם לקבוע כיצד יתפתחו שיחות השלום בז'נבה. העובדה כי מנהיגי שני האזורים נתפשים כמתונים, נהנים מכימיה טובה ביניהם ועד כה נמנעו מלפתוח בטקס הקבוע של "משחקי ההאשמה" המקעקעים כל רצון אמיתי להתקדם, נוטעת אופטימיות זהירה. העובדה כי הפעם שיחות השלום נתפשות כמעשה שצומח מתוך הקהילות ולא כמהלך הנכפה מבחוץ, עשויה לתרום אף היא.
כדאי לישראלים להביט מערבה וללמוד מהקפריסאים. נגלה שכל עם כבוש לא יסכים לנוכחותו של צבא זר בשטחו. שאין מנוס מהסדרים הוגנים בנוגע לעוולות העבר, ושהכרה בסבל העבר אינה מאיימת על הזהות או על הזכות לקיום של כל צד. נלמד שהקהילה הבינלאומית יכולה לסייע לקידום השלום, אך אינה יכולה לכפות אותו, ואינה יכולה להחליף מחויבות של הצדדים המעורבים. נלמד שגם סכסוך ברמת אלימות נמוכה אינו "קפוא" - מדיניות של ניהול סכסוך מביאה עמה סכנות לשני הצדדים עם הזמן. את זה לא כדאי לישראל לשכוח.
ד"ר שיינדלין היא עמיתת מחקר מתווים: המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורי , שם היא חוקרת סכסוכים שונים בהשווא לסכסוך המקומי. באחרונה היא פרסמה נייר על קפריסין והסכוסוך הישראלי-פלסטיני
לפנייה לכתב/ת 
